וואן שוט- יובל וליאם <3

יובל,
זה המכתב הראשון שאני כותב לך מאז שזה קרה, לפני שש שנים.
בכל אזכרה, בכל יום שנה שלנו, בכל יום הולדת שלך החזקתי את עצמי מלבכות, מלבכות מול הילדים.
הם בכו, כולם בכו, השאלה חזרה על עצמה כל פעם: 'איך אתה לא בוכה?'
רציתי להגיד להם שהלב שלי כבר סחוט מדמעות ושאני מנסה להיות חזק בשבילם אבל תמיד כל מה שהצלחתי להגיד זה רק 'לא יודע'. שתי מילים כלכך חסרות משמעות שמסתירות את הסערה שבתוך הגוף שלי.
היום ג'וני, דניאל וקייט ביקשו שאני אספר להם עלייך, ועל איך הכרנו.
ג'וני ודניאל תרמו לסיפורים הנהדרים עלייך, קייט הקטנה לא הספיקה להכיר אותך.
סיפרתי להם על הפעם ההיא שהייתי חולה וכל בוקר הגשת לי למיטה כוס תה חם וישבת איתי במיטה והיינו רואים סרטים, והייתי מכריח אותך לראות את צעצוע של סיפור.
ואז הסברתי להם מזה צעצוע של סיפור, הם לא רואים את הסרטים האלה היום.
קייט נהייתה חסרת סבלנות וביקשה שאני כבר אגיע לחלק שבו הכרנו.
רציתי לספר להם גירסה יותר טובה ממה שבאמת קרה אבל הבנתי שאין כזאת.
סיפרתי להם שאנחנו התנדבנו לבוא לבדר את החולים במחלקת ילדים בבית החולים הגדול.
סיפרתי להם שנכנסנו לחדר שמישהו בשם ג'וני שכב שם, קייט ישר חשבה שזה ג'וני שלנו, הושבתי אותה על ברכיי והסברתי לה שזה ג'וני שהיה אחיך הקטן.
היא לא הבינה כלכך, המשכתי בסיפור.
בכית, ישבת ליד המיטה שלו ובכית, התאהבתי בך כשבכית, דניאל אמרה שאין שום מצב בעולם שאני הייתי מתאהב בך כשאת בוכה, אמרתי לה שאתן כלכך דומות, שכמו שהיא נראית כשהיא בוכה, ככה את היית נראית, היא חייכה.
המשכתי לספר להם שבהתחלה חשבת שאני עוד מפורסם מתנשא, שלקחו לי חודשיים שלמים לשכנע אותך שתצאי איתי, בסוף הסכמת 'העיקר שתעזוב אותי כבר' זה מה שאמרת, זה מעלה לי חיוך כל פעם.
לקחתי אותך לים, הלכנו על החוף, 'אתה כזה מעפן' צחקקת לך שם.
נעצרנו לראות את השקיעה 'הצליח לך ליאם פיין' אמרת בלי להוריד את העיניים מהשמש שהולכת ודועכת מאחורי הים הגדול והאינסופי.
'הצליח מה?' שאלתי למרות שידעתי כבר שהתאהבת בי, זה קרה בערך ברגע שצחקת מכל דבר טיפשי שהוצאתי מהפה מרוב לחץ.
ונישקת אותי כתגובה, לא שהתנגדתי או משהו כן?! אבל הפתעת אותי.
מאז כל יום התייצבנו יחד בבית החולים לבקר את אח שלך שחשב שאנחנו 'זוג משמיים'.
לאט לאט נהיינו יותר ויותר קרובים, נהיינו מעבר לזוג, היינו החברים הכי טובים.
סיפרת לי הכל ואני סיפרתי לך, הייתי שם בשביל לתמוך בך.
אחרי שלושה חודשים עברנו לגור ביחד.
שלושה חודשים אחרי שגרנו יחד גילינו שאת בהריון.
'שובבים' וקריצה, זה מה שג'וני אמר כשסיפרתי את זה.
'מה אתה צוחק? זה היית אתה שם בפנים' צחקתי חזרה והוא נהיה אדום כשנזכר שהוא הבן הבכור.
הוצאתי את האלבום הענקי שבמגירה ליד המיטה שלנו ופתחתי אותו בתמונה שלנו בבית החדש, שלמעשה זה הבית הזה שאנחנו עדיין גרים בו.
דפדפתי בין התמונות, מדי פעם עוצר ומביט בתמונות שלך, נוגע בהן ומרגיש את הסערה שמתחוללת בתוכי בכל פעם שהייתי נוגע בך, מנשק אותך, מחבק אותך.
המשכתי בסיפור, אחרי שסיפרנו לג'וני אחיך, ולהורייך הם היו כלכך מאושרים בשבלינו.
לקחתי אותך לים, עצרנו לראות את השקיעה, כרעתי ברך, 'אתה כזה מעפן' צחקת שוב, כמו בדייט הראשון.
'ניסיתי להיות מקורי' צחקתי ועוד לפני שהספקתי להגיד לך את המשפט ששיננתי בבית קפצת עליי בחיוך וצעקת 'כן! יובל פיין נשמע מדהים' .
אחרי חודשיים היית החתונה, קטנה ומצומצמת.
אחריי שלושה חודשים אחיך נפטר, החלטת שלילד שלנו ייקראו ג'וני, לא התנגדתי. הסכמתי איתך.
אחריי פחות מחצי שונה ג'וני שלנו נולד.
'בטח הייתם מזה מאושרים כשנולדתי' ג'וני החמיא לעצמו.
'כן, והיינו עוד יותר מאושרים כשאחותך הצטרפה אלייך שנתיים לאחר מכן' חייכתי לדניאל.
'ומה איתי?' קייט שאלה.
'כשאת נולדת היינו הכי מאושרים שיש' נשקתי לראשה.
שבע שנים אחריי הלידה של דניאל גילינו שאת שוב בהריון אך גם עם הבשורה המאושרת הזאת גילינו שאת חלית גם, תשעה חודשים אחר כך קייט נולדה.
חודש אחר כך קרה מה שקרה.
'אבא, אתה בסדר?' קייט הקטנה שאלה אותי.
דניאל וג'וני חיבקו אותי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ראו אותי בוכה.

אז יובל, אהובתי, אישתי, תזכרי שתמיד את איתי בליבי, במגירות שליד המיטה-בכל האלבומים, בתמונות הממוסגרות בשידה הקטנה ליד המיטה שלנו.
אוהב לנצח, ליאם.