וואן שוט – זאין 1D – פאנפיק לטיטניק – חלק ג׳ – ואחרון

התעוררתי ביום למחרת , שוב תנודות הגלים הכמעט בלתי מורגשות סחררו את ראשי הפועם בכאב , אני שונאת לקום משינה , בכול פעם שאני מתעוררת זכרונות ומחשבות מן העבר תוקפים אותי ומשאירים אותי חסרת מנוחה במשך כול היום , זה הפוך את היום לארוך ומייגע .
לקחתי נשימה עמוקה , וקמתי מן המיטה הרעועה שלי והלא נוחה .

יש לי הרגשה כול כך מוזרה לגבי היום , משהו מוזר לוחץ לי על החזה בהרגשה מגעילה ומעיקה .
לקחתי שוב נשימה עמוקה ונכנסתי לחדר הרחצה הקטן שיש לי בחדר .
עמדתי שוב מול המראה הגדולה והסדוקה בדיוק כמו ליבי , שוב שוקעת במחשבות המרות שלי .
שוב דמותו עולה במחשבותיי , שוב אני נחנקת מהדמעות הפורצים מבעד לעיניי.
פתחתי את הברז נותנת למים קפואים לזרום מבעדו , מביטה בדמעות אשר נושרות מעל פניי ונופלות אל תוך הכיור ומתערבבות עם המים .

שטפתי את ידיי , מגלה את הפצע הכואב והמוגלתי שנוצר מהזכוכית אתמול .
דחפתי את היד אל מתחת למים הזורמים מקררת את המקום הכואב והשורף .
הוצאתי פלסטר לבן מן הארון מאחורי המראה הסדוקה , הוצאתי את ידי מהמים וניגבתי אותה במגבת קטנה אשר נחה על מתלה מעץ , ניגבתי את ידי והדבקתי את הפלסטר מעל החתך הקטן .
שתפתי את פניי במים הקרים הזורמים מהברז וצחצחתי את שייני הלבנות והקטנות .

הבטתי שוב אל המראה כאשר ידי אוחזות בצדדי הכיור בחוזקה , עייני בחנו את ההשתקפות שלי , אותה השתקפות שנואה שאני רואה כבר במשך 18 שנה במראה .
הסטתי את מבטי מן ההשתקפות יודעת שאם אני ימשיך להביט עוד רגע קל פלאשבקים התקפו אותי ואיני רוצה בכך, וגם אין לי זמן לכך אני חייבת למהר אל העבודה .
אחרי מה שקרה אתמול אסור לי לאחר או לפשל , המבוכה עדיין משגעת אותי ואני מתפדחת להראות את פניי בציבור אבל אין לי ברירה אחרת .

נכנסתי חזרה לחדרי , הולכת כמו שיכורה מתנודות הגלים , גם קומת הצוות היא הקומה הכי נמוכה בקומות המגורים , מעל קומת התפעול של הספינה .
איפה שהמדחפים וכול שאר הדברים שמחזיקים את הספינה צפה על המים.
אחרי כמעט שנה שאני עובדת על הספינה הזאת כמו גרה עליה , מתרגלים לתנודות הגלים שכמעט ולא מרגישים בהם ומתחילים לשים לב אליהם יותר .
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי , ופתחתי את הארון הבגדים בעל שתי הדלתות .
והוצאתי את בגדי העבודה שלי , מכנס שחור צמוד , וחולצת טריקו קצרה שחורה, סינר הקשור למותניים ועל לוגו הספינה .
טיטניק .

הנער מאתמול צדק , זאין אם אני לא טועה, הוא צדק , זה באמת שם אמיץ לספינה כזאת .
נשמתי עמוקות , מצפה לאוויר שיגיע אל ראותיי אבל זה לא קורה , תחושה מעיקה וכמעט תמידית לוחצת לי על החזה .
יצאתי מחדרי ונעלתי אותו .
הלכתי אל עבר מעלית העובדים , פוגשת אנשי צוות נוספים מחכים גם הם ליד המעלית .
דלתות הפלדה נפתחו והחליקו הצידה , נדחקנו חמישה אנשים בתוך מעלית לארבע , לחצו על כפתור קומת המסעדות והמעלית נסגרה ועלתה מעלה אל עבר הקומה המבוקשת .

המעלית נפתחה וכולם יצאו ממנה , הגעתי אל הקומה , מביטה על השמים הנגלים מבעד לפתחים בתקרה הרי המסעדות לצד הסיפון הקדמי .
השמיים לא היו כחולים , אלה מלאים בענני גשם גדולים .
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי והלכתי אל מסעדת הבוקר בה אני עובדת בבקרים .
מבטים רבים ננעצו בי , גם של אנשי הצוות וגם של האורחים על הספינה , סומק עלה ועיטר את לחיי .
׳זה הולך להיות יום ארוך׳ המחשבה רצה במוחי בלי הפסקה .

*

המשמרת נגמרה במהירות , עוד לפני שהספקתי לעשות את ההזמנה העשרית, המסעדה היום הייתה די ריקה למזלי , והמשמרת נגמרה ב3 .
עד הערב יש לי חופש , מיהרתי אל חדרי שבקומת הצוות .
נכנסתי פנימה וכבר התחלתי להרגיש את המחנק בתא הצפוף שנקרא חדר שינה.
נשכבתי על מיטת הדרגש הקטנה שלי, נותנת לגבי להתרפס בנוחות על גבי המזרון הדק , נושמת לרווה ועוצמת את עייני אחרי כול המשמרת הזאת .

התחלתי שוב להרגיש סחרחורות חזקות ששגעו את מוחי בלי הפסקה .
קמתי מהמיטה הלא כול כך נוחה ונכנסתי לחדר הרחצה הקטן בחדר .
פתחתי את הארון שמאחורי המראה , לוקחת את קופסת הגליל הקטנה שהפכה לחבר הכי טוב שלי בזמן האחרון שאני על הספינה .
-כדורים לכאבי ראש-
כתוב באדום על לבן על מדבקה הדבוקה לגליל , פתחתי את המכסה ולוקחת שני כדורים קטנים מבפנים .
שמתי אותם על לשוני ושתיתי כוס מים מהברז מחליקה את הכדורים במורד גרוני .

נכנסתי חזרה אל החדר הקטן , ומנסה שוב לקחת נשימה עמוקה אבל אותה הרגשה מעיקה מהבוקר לחצה לי על החזה .
כמעט שחכתי , היום בעשר בלילה בדיוק אני צריכה לפגוש את הנער ההוא , לא רציתי ללכת , אבל אחרי שחשבתי על זה לעומק אני רוצה לפגוש אותו בגלל שהוא כול כך דומה לאחי החורג .

נאנחתי שהבטתי בשעון , עכשיו רק ארבע אחר הצהריים , נשכבתי שוב על מיטת הדרגש הלא כול כך נוחה ועצמתי את עייני כדי לחטוף תנומה לפני שאני אצטרך להיפגש איתו .
עייני נעצמו לבד מהעייפות ונפלתי לתוך שינה עמוקה ונטולת חלומות למזלי .

*

פקחתי את עייני במכה , עכשיו מבינה למה זה היה טעות ללכת לישון , שוב מחשבות וזיכרונות התחילו לתקוף אותי כמו בכול פעם שאני רק מתעוררת מהשינה .
נשמתי עמוקות וקמתי ממיטת הדרגש שעליה ישנתי , גבי כבר התרגל למזרון הלא נוח הזה .
השעה תשע בערב , בעוד שעה בדיוק אני צריכה להיות בסיפון הקדמי כדי לפגוש את אותו הנער מאתמול .
עמדתי מול הארון חושבת על מה ללבוש, כול הבגדים שלי הם בגדי עבודה מלבד בודדים .
לבסוף בחרתי בשמלה שחורה ופשוטה , כתפיות למרות הקור שבחוץ .
נעלתי לרגליי כפכפים שחורים ופשוטים, וסידרתי את שיערי השחור תלתלים שינוח יפה על כתפיי .
הבטתי במראה הסדוקה מבט אחרון , אני לבושה די בסדר פסקתי לעצמי ויצאתי מהחדר .
המסדרונות חשוכים , בטח הפסקת חשמל או משהו כזה .
ההרגשה המעיקה מהבוקר לא נעלמה רק התחזקה , אולי זה ההתרגשות אבל משהו אחר במעקי מוחי אומר לי שלא .
נכנסתי אל המעלית ולחצתי על הקומה הראשונה מיני רבות , שזאת הקומה של המסעדות ושל הסיפון הקדמי הגדול .
הגעתי לשם במהירות , מגלה שאין אנשים רבים המסתובבים .
השמים ניראו קודרים עננים רבים הסתירו את הכוכבים .
רכנתי מעל מעקה הפלדה העבה , מביטה אל עבר המים העמוקים הכחולים כהים , המלאים בכול כך הרבה סודות , בדיוק כמו החיים שלי , עמוקים , כהים , ומלאים בסודות .
ליבי בקושי פועם , מחסיר פעימה עם כול משב רוח קר המצליף על פניי בלי רחמים , משאיר אותי קרועה נפשית מבפנים.
הגלים התנפצו ברכות על הדפנות , שקטות , עדינות , אבל זה רק השקט שלפני הסערה , בדיוק כמו בחיי , הכול היה מושלם , טוב ויפה , עד שזה קרה , עד שהאסון הזה נכנס אל תוך חיי והשאיר כול כך הרבה הרס ובלגן .
ידי נשלחה אוטומטית אל צווארי אל השרשרת הענודה , תלשתי אותה במשיכה קלה ממני , ופתאום אוויר נכנס אל ראותיי , כאילו זה הדבר היחידי שהעיק עלי כול כך וחסם את דרכי הנשימה שלי .
הבטתי בשרשרת הארוכה והתליון הגדול שבקצהו , סימן לכול מה שהיה , לכול מה שעבר עלי , נישקתי את התליון קלות לפני ששחררתי אותו מבין ידיי .
הפלתי אותו אל האוקיינוס הגדול , נותנת לו להאבד בין הגלים , קול הבכי השקט שלי נעלם גם הוא בין רחשי הגלים המתנפצים על הדפנות .
הרגשתי טיפה אחת נופלת על שערי , טיפה שנייה מרטיבה את פניי ומתמזגת עם דמעותיי , וטיפה שלישית הנספגת בדש שמלתי .
גשם סוער התחיל לרדת מן השמיים הקודרים , שוטפים את כול הסיפון הקדמי, ואותי .
נתתי לדמעות להתערבב עם הגשם , ואולי יחד עם הגשם השוטף ישטפו כול זכרונותיי .
״היי , לירון בואי הנה״ שמעתי צעקה מאחורי , ואז תנודה חזקה שגרמה לי למעוד ליד המעקה וליפול לרצפה כשידי אוחזת חזק במעקה הפלדה .
״תזהרי , תזוזי מהדפנות , בואי לכאן״ אותו הכול צעק והדהד באוזניי , הבטתי לעבר הקול , זה היה אותו הנער , זאין .
משום מה לא הצלחתי להביא את רגליי לזוז , תנודה חזקה נוספת הרעידה את כול הספינה והייתה מורגשת , לפתע צעקות רמות נשמעו מכול עבר וקול פיצוצים .
׳מה לעזאזל!?׳
תפסתי חזק במעקה מפחדת לשחרר את מעקה הפלדה שמה אפול אל המים הקודרים והשחורים .
״לירון הספינה עומדת לטבוע חייבים להסתלק מסוקים מפנים את כול הנוסעים״ שמעתי את צעקתיו באוויר אבל עדיין לא הצלחתי לקום , מפחדת מכול ברק הנראה בשמיים וקופצת בבהלה מכול רעם המגיע אחריו .
״קדימה לירון , את עלולה לההרג״ קולו של זאין הדהד באוזניי.
הגשם החזק הרטיב את כולי , השמלה שלבשתי צמודה לגופי ואדי קור נפלטים מפי .
תחושה חמימה עטפה אותי , אני לא מפחדת ליפול אל המים , אני לא מפחדת להאבד בין הגלים.
זאת ההרגשה המעיקה שלחצה עלי מהבוקר , ידעתי שמשהו רע קורה .
ראיתי את אורות המסוקים מעל ראשי , חגים מעל הספינה , והספינה הגדולה מתנדנדת כמו שיכורה במים האפלוליים .
״לירון!!״ צעק לי הקול , כבר לא הצלחתי להבין מה אני עושה , מה קורה איתי , מה קורה עם הספינה.
רק הבנתי, שזאת הסערה , השקט שלפני תעתע בכולנו .
תנודה חזקה גרמה לי למעוד , לדפוק את ראשי במעקה הפלדה וליפול אל המים הקודרים .
התנגשתי בחוזקה במים , מותירים את גופי כול כך כואב כאילו הפילו עלי משקל של טון .
הרגשתי את המים נכנסים לראותיי , אורות המסוקים החגים מעל הספינה האירו את המים בשלווה , הגשם כבר לא הורגש מתחת לעומס המים הקרים שנפלו עלי .
עצמתי את עייני , בפעם האחרונה בחיי וחייכתי .
׳סוף סוף שקט׳ .

*

עייני נפקחו לאט לאט רואה תקרה לבנה , קירות לבנים , שמיכה ומיטה לבנה , מצעים לבנים .
"לירון" שמעתי את קולו הגברי קורא באוזניי , ישר זיהיתי את הקול הנעים , זה זאין .
"זאין , מה קורה פה ?" שאלתי קולי לא גובר על לחישה שקטה , עדיין מרגישה בתת מודע את תנודות הגלים העוטפים אותי מכול עבר, הייתי אמורה להיות מתה עכשיו .
על פניו של זאין הייתה הבעה מתייסרת , הוא התחיל לספר לי את כול הסיפור מתחילתו ועד סופו , שונה כול כך ממה שזכרתי .
"עמדת ליד המעקה , קבענו להיפגש בסיפון הקדמי , סערה התחילה וגשם זלג ושטף את הסיפון הגדול כול כך , צעקתי לך שתבואי כדי שלא תתרטבי אבל שבאת ללכת החלקת , מעדת ונפלת למים הפתוחים , מהר קראתי להצלה והם הצילו אותך ופינו אותך במסוק אל בית החולים שבפריז , שהיה הכי קרוב " אמר לי , קולו שבור עם כול מילה ומילה שיוצאת מבעד לשפתיו , ידיו הגדולות והחמות עוטפות את ידיי .
מה לעזאזל ? הספינה טבעה !
"את קיבלת מכה חזקה כול כך בראש ממעקה הפלדה" הסביר לי זאין , אני הזיתי את הכול ?
כן , אני הזיתי את הכול .
"לירון אני יודע שאני ישמע משוגע , רק הכרנו אבל אני חושב שאני מתחיל להתאהב בך" אמר זאין חיוך על פניו והוא סוף סוך מרים את מבטו מהידיים האחוזות שלנו .
הוא התקרב אלי לאט לאט , עד שפניו סנטימטר מפניי , "אני אוהב אותך" מלמל וששפתיו הרכות והחמות נצמדו לשפתיי , נשקתי אותו בתגובה .

אז אולי רוז וג'ק מהטיטניק שטבעה לא קיבלו את הסוף הטוב שלהם , אבל אני בטוחה שאני כן קיבלתי את הסוף הטוב שלי .
הסוף הטוב שלי עם זאין .