וואן שוט – זאין 1D – פאנפיק לטיטניק – חלק ב׳

בהיתי בדמעות נושרות לאיטן אל הגלים המתנפצים בשקט על הדפנות .
״היי״ שמעתי קול מאחוריי .
סבבתי את ראשי אחורנית , מתגלה לעניי אותו הנער שהפיל לי את המגש במסעדה, נהייתי יותר מובכת ומבוישת כשידעתי שיש לי שובל של דמעות על הלחיים והוא רואה אותם .

הוא נשען לידי על מעקה הפלדה , רוח קרירה הצליפה על פניי , נראיתי כמו זומבי , הדמעות המרוחות על פניי ושיערי הסטור מרוח הפרצים המאוחרת .
״אני לא צריכה רחמים , אתה יכול ללכת״ סיננתי מבעד לשפתיי בארסיות , מנסה עדיין לשמור על פנים קשוחות אבל מודעות לדמעות שעל פניי שמסגירות את ריגשותיי .

״אני ממש מצטער על מקודם , לא התכוונתי להפיל את המגש ושיצעקו עלייך״ אמר לי מנסה לחייך חיוך מנחם שיורד מהר בגלל פניי הקבועות במסכה אטומה וקרה .
״תחייכי , איני יכול לראות את פנייך נפולות״ לוחש לי בשקט , מנסה איכשהו לנחם אותי מכול היום הנורא הזה , אבל הוא לא מכיר אותי , לא יותר משתי דקות קצרות שבהם כבר הספיק לבייש אותי מול כול המסעדה ומול הבוס שלי שכול כך חשוב לי להראות לו את היכולות שלי ושלא יתאכזב ממני .

״פשוט תעזוב , אתה לא מכיר אותי , תחזור אל חייך ההעשירים והפלצנים״ מלמלתי אליו וניגבתי את דמעותיי מעל פניי .
״תראי לי״ אמר ותפס את ידי לפני שנפלה רפויה על מעקה הפלדה , כמעט שחכתי מהזכוכית שנתקע לי שמה , ובגללה אני מדממת .
״זה כלום רק חתך קטן , עזוב אותי לנפשי״ אמרתי בעוד אני מרגישה את סכר הדמעות עומד להיפרץ ולים של דמעות לנשור מבעד עייני הירוקות .
״תלך איני רוצה לראות אותך כאן מולי , הרעת לי מספיק״ אמרתי לו בנימה ארסית , גורמת לכך שהוא ירצה להסתלק.
אבל הוא עומד נחוש מולי ומול הים הגדול, הוא הפנה את מבטו אל הים הכהה מביט בשובל הגלים הנחצים בגלל הספינה הגדולה .

״טיטניק , שם אמיץ לספינה כזאת״ אמר מנסה לשנות את כיוון השיחה .
נחרתי בבוז לניסיון העלוב שלו לנסות לשנות את נושא השיחה לשם של הספינה עלייה אנחנו נמצאים .
בלי שהוא ראה עקרתי בזהירות את הזכוכית הכואבת מידי ועטפתי את הפצע בעזרת נייר שהיה בתוך כיסי .
״למי אכפת מהטיטניק , היא הייתה ממזמן וטבעה״ אמרתי לו בנוקשות , פניי עדיין באותה נימה קשוחה , לא נותנת לרגשות שלי עוד להסגיר אותי , מייבשת לאט את סכר הדמעות הנקוו בעייני .
״ראית פעם את הסרט טיטניק ?״ שאל אותי שאלה כול כך רטורית , אין בן אדם בעולם שלא ראה את הסרט הזה , סרט כול כך ישן ויפה .

לא עניתי , משאירה את שאלתו תלויה באוויר ללא מענה .
הוא כחכך בגרונו כדי לשבור את השקט , ״מדוע אתה עוד כאן ? , תחזור אל הארוחה שלך ואל החברים שלך אני בטוחה שהם מחפשים אותך״ אמרתי לו בתוקפנות , מצפה לכך שהוא ישוב על עקבותיו ויעזוב , אבל שוב הוא עומד במקומו ואינו זז לשום מקום .

אור הירח הבליט את תווי פניו הגברים, הוא ניראה ככול היותר בן 20 , שיערו השחור הבריק לאור הירח ועיניו נצצו אל מול הגלים המתנפצים על דפנות הספינה הגדולה .
״אני לא יודע איך קוראים לך״ אמר לאחר דקה ארוכה של שקט בלתי נסבל שהרעיש באוזניי .
״לירון״ אמרתי בשקט , בקושי מצליחה להעלים את החיוך הקטן שעלה על פניי אבל מהר הורדתי אותו .
הבטתי עליו , הוא כול כך הזכיר לי את אחי החורג , אותו אחד ששבר אותי , השפיל אותי , צחק עלי , הרס לי את החיים , ושבר לי את הלב .
זה אולי נשמע דפוק , שהייתי מאוהבת באחי החורג , אבל לא שלטתי ברגשותיי ונפלתי בפח שהוא טמן לי .
״זאין״ שמעתי את קולו באוזניי שולף אותי מהמחשבות על אחי החורג , מחשבות כול כך קשות ומעיקות .

כמעט באופן אוטומטי ידי תפסה את התליון שעל צווארי , מוחצת אותה בתוך אגרופי הקפוצה .
״את לא מזהה אותי ?״ שאל לאחר רגע , ניראה כאילו הוא חיכה כבר זמן ארוך לשאול את השאלה הזאת .
״אני אמורה ?״ שאלתי בשקט לבי מחסיר פעימה , יכול להיות שאני מכירה אותו מעברי ואני לא זוכרת ?

״אני זמר מפורסם״ אמר בגאווה , כאילו זה אמור לעניין מישהו , עם חיים כמו שלי למי יש זמן לשמוע מוזיקה .
״ו..?״ שאלתי אותו , גורם ללחיו לסמיק בבושה , זה גרם לי לחייך בתוכי , לא כלפי חוץ .
״סתם חשבתי שתזהי אותי או משהו״ מלמל אלי וגירד את עורפו , ידיו נמתחו מתחת לחולצת הטריקו שלבש גורם לשרירים שלו ולקעקועים שלא שמתי לב אליהם לבלוט , מהר הסטתי את מבטי אל עבר הים הכחול עמוק , הטומן בתוכו כול כך הרבה סודות .

״היי זאין״ שמעתי קול של צעקה מאחורינו, הסתובבתי לאחור מגלה בתחילת הסיפון נער בלונדיני הקורא בשמו של זאין הבחור שעמד לידי .
״אני צריך ללכת , אני יראה אותך מחר?״ שאל אותי וחייך חיוך קטן שעלה על שפתיו .
״למה?״ שאלתי לא מבינה מדוע הוא עוד רוצה לפגוש אותי אחרי כול מה שקרה היום .
״סתם , אני מניח שאני רוצה לראות אותך שוב״ אמר לי , שוב הסומק עיטר את לחייו כניראה שהבכתי אותו עם כול הייבושים שלי .
״תפגשי אותי מחר באותה השעה כאן, אל תאחרי״ אמר לי בחיוך ורץ ריצה קלה אל הנער הבלונדיני , שניהם נעלמו ממטווח הראייה שלי אל תוך מסדרונות הספינה.

נשארתי עוד דקות ארוכות מול הים הכחול העמוק , מביטה אל הגלים המתנפצים ברכות , ידיי עדיין תופסת בתליון שעל השרשרת שלי , ׳למה אין לי את האומץ לעזאזל להוריד את השרשרת הזאת שכול כך מכבידה עלי?׳ חשבתי לעצמי ולבסוף הרפתי , נותנת לה ליפול על חזי .

העפתי מבט אחרון בגלים המתנפצים ברכות על הדפנות ושבתי על עקבותיי נכנסת בחזרה אל מסדרונות הספינה ממהרת אל מעלית העובדים כדי לחזור לתא הקטן שאני קוראת לו חדר , אני רק רוצה להתכרבל מתחת לשמיכות ולישון , בתקווה לא להתעורר .