וואן שוט- זאין מאליק (תקראו, גם לא דיירקשניות, זאין הוא רק דמות, הוואן שוט הרבה מעבר..)

את וזאין ביחד כבר שנתיים ולפני חצי שנה הוא הציע לך לגור איתו וכמובן שעברת.
את לומדת באוניברסיטת לונדון פסיכולוגיה ואת צריכה להגיש בעוד כמה ימים עבודה גדולה שרק התחלת.
"היי, (השם שלך), את באה למיטה?" זאין עמד בכניסה לחדר העבודה שלך.
"לא, אני צריכה לכתוב את העבודה" אמרת בזמן שאת שהתיישבת על הכיסא מול המחשב לאחר שעשית הפסקה של חמש דקות.
"את עובדת על זה כבר כמעט כל היום," הוא נאנח, "השעה כבר חצות, בואי לישון" זאין התקרב אלייך ונשען לידך על שולחן העבודה שלך.
"סליחה זאין, אני חייבת לכתוב עוד קצת, אני אגיע בעוד כמה דקות" אמרת והוא נאנח.
"בסדר," הוא נכנע, "בהצלחה" הוא אמר ונישק את ראשך.
"לילה טוב" קראת אל מעבר לכתפך בזמן שזאין הלך לחדר שלכם לישון.
הרכבת על עינייך את המשקפיים המרובעות והתחלת לקרוא את השורה האחרונה שכתבת.
*
הבטת בשעון אחרי נצח של כתיבה, השעה כבר 2 בלילה ואת עדיין לא בחצי.
הרמת את המקפיים על ראשך ושיפשפת את עינייך מעייפות.
'אני חייבת לישון קצת..' מילמלת לעצמך בזמן ששמרת במחשב את העבודה.
כיבית את המחשב והלכת לכיוון המסדרון שמוביל ישירות לחדר שלך ושל זאין, כיבית את האור שבחדר העבודה והלכת לחדר שלכם בשקט כדי שזאין לא יתעורר.
נכנסת לחדר, זאין כבר ממזמן ישן והלילה אין לו חיוך על הפנים כמו בכל לילה.
הנחת את משקפייך על שידת הלילה שבצד מיטתכם, וכיוונת את השעון המעורר שלך ל7 בבוקר כדי שתוכלי להמשיך לכתוב את העבודה.
נשכבת במיטה מתחת לפוך החמים והנחת את ראשך על כתפו של זאין כשיד אחת שלך מחבקת אותו ומהר מאוד שקעת לשינה עמוקה.
*
התעוררת בבוקר אבל לא מהשעון כיוונת לעצמך.
בדקת מה השעה- 12 בצהריים, קמת במהירות מהמיטה והלכת לעבר המטבח משם הגיע ריח של טיגון.
"זאין, למה לא הערת אותי ?" צעקת עליו.
"בוקר טוב גם לך" הוא אמר בזמן שהניח את החביתה בצלחת וסגר את הגז.
"למה לא הערת אותי?" שאלת שוב בעצבים.
"כי את ישנת, הלכת לישון בשעה 2 בלילה !!," הוא התעצבן גם, "את עובדת על זה יותר מדי! תפני גם זמן אליי ולעצמך" .
"אבל אתה לא מבין? העבודה הזאת חשובה כמו ההופעות שלך ! אם אני לא אגיד אותה טובה ובזמן יעיפו אותי מהלימודים !" צעקת את כל העצבים שלך עליו, לא חשבת פעמיים מה ההשלכות של זה..
"(השם שלך), בבקשה די, פשוט תרגעי קצת, תאכלי משהו ונצא לפארק או לסרט או סתם להסתובב בקניון, קחי לך יום חופש" זאין אמר בקול מתחנן.
"אני לא יכולה ! למה אתה פשוט לא יכול להבין את זה שאני פאקינג חייבת לכתוב ת'עבודה הזאת ?! זה כמו שאתה פשוט תרד מהבמה באמצע הופעה ותלך לקניון או לסרט סתם ככה ! זה לא עובד !!" צעקת שוב והלכת לכיוון החדר שלכם וזאין אחרייך.
" (השם שלך)ף מה את עושה?" זאין שאל כשנכנס כמה שניות אחרייך לחדר.
"הולכת" ענית בעצבים והחלפת במהירות בגדים לטייטס שחור וחולצה לבנה.
"לאן?" הוא שאל בקול חלוש.
"לא יודעת" ענית ולקחת את תיק המחשב, מיהרת לעבר חדר העבודה שלך.
כשנכנסת לחדר העבודה ארזת את המחשב והספרים שלך לתוך התיק ויצאת משם.
נעלת במהירות נעליים ולקחת את האייפון שלך, מיהרת לכיוון דלת הכניסה של הבית.
"את לא הולכת" זאין אמר ונעמד מול הדלת.
"אני כן זאין, עכשיו תזוז לי מהדרך בבקשה" אמרת בלי להביט לו בעיניים.
" (השם שלך) בבקשה אל תלכי" זאין התחנן בפנייך.
"אני מצטערת" אמרת והזזת אותו מדרכך ופתחת את הדלת.
"ביי זאין" אמרת וסגרת אחרייך את הדלת, לא יכולת לעצור את הדמעות מלהגיע.
'לאן אני אלך עכשיו?' מלמלת לעצמך כשאת מנגבת עוד ועוד דמעות מלחייך.
ההורים שלך גרים בישראל וכך גם שאר משפחתך.. אינלך כלכך הרבה אפשרויות.
החלטת לסמס לחברה הכי טובה שלך(נקרא לה אמילי), שבמקרה היא גם בת הזוג של ליאם, שגרה לא רחוק מפה אם את יכולה לבוא אליה קצת, ברור שהיא הסכימה.
חיכית לאוטובוס שיגיע במשך 30 דקות וכשהוא הגיע קפצת פנימה ושילמת לנהג.
לאחר נסיעה של כ 15 דקות הגעת לתחנה שליד הבית של חברה שלך.
" (השם שלך), היי" אמילי קפצה עלייך בחיבוק ענקי כשפתחה לך את הדלת.
"היי" אמרת מנסה להסתיר את הבכי בקולך.
"כנסי" היא אמרה ונתנה לך לעבור, נכנסת והתיישבת על הספה, שם ליאם גם ישב וצפה בטלוויזיה.
"היי (השם שלך)" הוא אמר אלייך בחיוך ונתן לך חיבוק קטן.
"היי ליאם" אמרת בחצי חיוך.
"מה קרה?" הוא שאל ואמילי התיישבה לידכם.
"כלום.." אמרת והשפלת את ראשך.
"נו.." אמילי האיצה בך.
"זה זאין.. את יודעת שהלימודים חשובים לי וישלי עבודה ענקית להגיש בעוד פחות משבוע ואני אפילו לא בחצי, ואתמול עבדתי עד 2 בלילה ובבוקר זאין לא העיר אותי כדי שאני אמשיך אותה והתעצבנתי קצת.." הסברת והדמעות התחדשו.
"אל תדאגי, אני בטוחה שזה עוד מריבה קטנה שתיפתר בעוד כמה דקות" אמילי חיבקה אותך וליאם שם את ידו על כתפך ואז הלך לחדר, משאיר את שתיכן לבד.
"לא יודעת..," מלמלת, "יש מקום שקט שאני יכולה לעבוד בו קצת?" שאלת.
"מה לעבוד עכשיו? אני אכין לך כוס תה ונעשה מרתון של סרטים ביחד עד שזאין יבוא, טוב?" אמילי אמרה.
"לא ! אני צריכה לעבוד " התעצבנת שוב.
"שום לעבוד ! מרתון סרטים בלי שאלה ! " אמילי אמרה ולקחה ממך את הפלאפון והתיק בו נמצאים הספרים והמחשב ושמה אותם בחדרה.
בנתיים הלכת למטבח להכין לכם תה.
"איזה סרט את רוצה?" אמילי שאלה.
"לא יודעת, מה שתרצי" ענית וחזרת לסלון עם שתי כוסות תה חם.
אמילי הפעילה את הסרט 'יעד סופי 5', שתיכן חובבות של סרטי אימה.
אחרי משהו כמו חצי שעה אמילי נרדמה על הספה וניצלת את ההזדמנות כדי לקחת בחזרה את המחשב והספרים מהחדר שלה כדי לעבוד.
נכנסת לחדר בשקט, ליאם ישב על המיטה וראה טלוויזיה.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"לוקחת את המחשב שלי" ענית והרמת את התיק מהרצפה.
"זאין התקשר כמה פעמים ושלח לך כמה הודעות, לא עניתי, פחדתי שתכעסי עליי" ליאם אמר והגיש לך את הפלאפון.
"תודה " ענית בחיוך מזוייף ויצאת מהחדר לכיוון הסלון.
פתחת את ההודעות שקיבלת מזאין והתחלת לקרוא: 'בבקשה תחזרי, (השם שלך), אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בחיי!!' , ' (השם שלך), אני אוהב אותך! תחזרי בבקשה, אני כלום בלעדייךך!!' נשברת ולא יכולת יותר, כיבית את הפלאפון והנחת אותו על השולחן הקטן שבמרכז הסלון.
פתחת את המחשב והתחלת לעבוד. עבדת עד השעה 7 בערב, בכל היום הזה שעבר די מהר ליאם כבר הספיק להעביר את אמילי לחדר השינה שלהם וללכת לעשות קניות ואפילו לבשל ארוחת ערב.
"היי, (השם שלך), האוכל מוכן" ליאם קרא לך לאחר שסיים לערוך את השולחן ומיד הלך להעיר את אמילי.
שמרת את מה שהתקדמת בעבודה והתיישבת ליד השולחן, מסניפה את הריח הטוב של העוף בתנור והפסטה ברוטב דביקי (רוטב עגבניות משופר). לאחר כמה שניות ליאם ואמילי הגיעו והתיישבו לאכול.
"בתיאבון" הכרזת בחיוך קטנטן והתחלתם לאכול.
מיד בגמר הארוחה פינית את הכלים שלך לכיור ואפילו שטפת אותם, גם ככה הרגשת לא נעים שאת מתנחלת שם כל היום אז ניסית לעזור.
" (השם שלך), תעזבי את זה, אני אשטוף" אמילי חייכה אלייך.
"לא, באמת שזה בסדר" אמרת לה בחיוך והתעקשת.
"לכי תכתבי את העבודה, אני אסיים פה" אמילי חייכה אלייך ואת נתת לה נשיקה קטנה על הלחי והלכת למחשב שלך על מנת להמשיך לעבוד.
"אני יוצא, אחזור העוד חצי שעה בערך" ליאם אמר ויצא מהבית כשמפתחות המכונית בידיו.
"לאן הוא הלך?" שאלת את אמילי.
"לא יודעת" היא משכה בכתפייה.
בנתיים המשכת לעבוד, לא יכולת לבזבז זמן על שטויות, יש לך כמה ימים עד להגשת העבודה, סיימת בדיוק חצי עבודה.
"אני אלך לסדר לך את חדר האורחים" אמילי פנתה אלייך בחיוך ואת הבטת בה במבט שואל.
"מה פתאום חדר אורחים? אמילי, אני לא רוצה להטריח, אני אשן במלון" אמרת במהירות.
"איזה מלון ואיזה נעליים? את נשארת פה ואין מקום לויכוח! אני לא אתן לך להסתובב לבד " אמילי אמרה בטון האימהי שלה ובמבט רציני.
קמת מהספה וחיבקת אותה, "תודה" מלמלת לאוזנה במהלך החיבוק.
"שטויות, אני רק צריכה לבדוק שיש שם מספיק שמיכות וכריות" אמילי צחקקה.
"לא על זה טיפשה, על זה שאת פה כשאני צריכה" אמרת והתנתקת מהחיבוק.
"מתי שתצטרכי" אמילי אמרה בחיוך המלאכי שלה והלכה לכיוון חדר האורחים.
חזרת למחשב וניסית להתפקס בו כמה שיותר למרות שאת מוחך הטרידה המחשבה על זאין.
הוא בטח שבור, אחריי הכל, שנתיים של זוגיות לא גומרים בדקה, ובטח שלא כשאתם מכירים מעל חמש שנים כבר..
*
אמילי צפתה בטלוויזיה, את עבדת עדיין במחשב. השעה כבר 22 בלילה.
"אמילי, בואי דקה לחדר" ליאם נכנס הביתה במהירות בלי לסגור את הדלת אחריו.
"אבל אני באמצע CSI " אמילי התלוננה.
"תראי אחר כך, זה חשוב" ליאם אמר וכיבה את הטלוויזיה.
"לילה טוב (השם שלך)" אמילי שלחה לך נשיקה והלכה אחרי ליאם לחדר.
לא הבנת מה הלך פה הרגע ועוד יותר לא הבנת מדוע ליאם השאיר את הדלת פתוחה.
החלטת ללכת לכיוון הדלת ולראות מה יש שם.
שמרת את העבודה וקמת מהספה, הולכת בצעדים זהירים ואיטיים לעבר הדלת.
"יש פה מישהו?" אמרת בקול רם.
" (השם שלך)" שמעת קול מוכר ומיד לאחר מכן דמות גבוהה וצנומה נכנסת בדלת, זיהית אותו מיד, אחרי שנים יחד את מזהה איך חבר שלך נראה.
"מה אתה עושה פה זאין?" שאלת אותו והלכת שני צעדים אחורה.
"באתי להחזיר אותך אליי" הוא אמר ועכשיו כשהוא מתחת למנורת הפלורסנט בסלון יכולת לראות את עיניו הנפוחות מדמעות.
"לא זאין, זה נגמר" אמרת לו בקול רועד למרות שכמה דקות קודם לכן דיקלמת לעצמך בראש משפט שאומר שזוגיות של שנתיים והכירות של חמש שנים לא מסתיימת בדקה.
"זה לא יכול להיגמר ! (השם שלך), אני הייתי אדיוט, שכחתי עד כמה הלימודים חשובים לך, שמתי אותי בראש, הייתי אנוכי" הוא אמר מתחנן.
"תלך מפה זאין, בבקשה" התחננת כשהדמעות זולגות מבעד לעינייך ללא מעצור.
" (השם שלך), בבקשה לא ! אני מתחנן אלייך ! אני אוהב אותך יותר מאת החיים שלי ! תביני את זה " הוא אמר מתייפח, מנסה לעצור דמעות חדשות שמאיימות להגיע בכל שנייה.
"לא זאין, אני צריכה לחשוב על זה" אמרת והצבעת בידך על הדלת.
"אני מצטער, (השם שלך), אני ממש מצטער" הוא נשק לשפתייך קלות ויצא מהדלת.
רצת לחדר האורחים ונכנסת מתחת לשמיכה, בכית כמו שלא בכית בחייך !
אמילי ששמעה הכל נכנסה דקה לאחר מכן והתיישבה לידך.
"מצטערת, לא ידעתי שלשם זה ליאם הולך" אמילי אמרה וליטפה את ראשך.
"זה בסדר, לא מאשימה אותך" אמרת וניגבת עוד ועוד דמעות.
"רוצה שאני אשן איתך הלילה, שלא תהיי לבד?" אמילי אמרה בקול ילדותי ומתוק.
"כן" אמרת בחיוך, הקול הזה אף פעם לא יימאס עלייך, מאז שהייתן קטנות הוא תמיד היה מנחם אותך.
מהר מאוד, כשאמילי שוכבת לצידך המיטה ומחבקת אותך נרדמתן לשינה עמוקה.
*
ליאם בדיוק יצא לפני כמה דקות לחזרות אחרונות להופעה הערב בלונדון.
אמילי בחדרה מתארגנת ואת על הספה, כותבת.
"תתלבשי ומהר !" אמילי צעקה עלייך.
"אני לא הולכת להופעה" צעקת לה בתגובה.
"אני לא שואלת אותך! את באה בשבילי, לא בשבילו.." אמילי נכנסה לסלון לבושה בג'ינס אדום גבוהה וחולצה בצבע ורוד דהוי רופפת כשיערה החום דבש הארוך אסוף לפקעת בקודקודה.
"יאללה, להתלבש" היא משכה אותך מהספה ודחפה אותך לחדרה על עקבייה הדקיקים, עוד שנייה והייתה נופלת מהם.
"אין לי בגדים בכלל" התלוננת.
"קחי משלי, עכשיו כנסי למקלחת וקדימה! חצי שעה ויצאנו" היא אמרה בזמן שסגרה אותך בחדר הרחצה.
*
"אני פשוט לא מאמינה שהסכמתי לזה" אמרת בעצבנות ורקעת ברצפה בעצבנות, מנסה להתעלם מהרעש של המעריצות שצווחות.
"תתחילי להאמין מתוקה, אנחנו כבר פה וזה אמצע המופע" אמילי אמרה בחיוך כשליאם קרץ לה.
השיר שמתחיל עכשיו זה Over Again.
בהית בזאין כל השיר והוא בהה בך, דמעות זולגות מהעיניים של שניכם.
קצת לםני השטע שלו הוא פנה לכיוון היציאה מהבמה ובדיוק כשהקטע שלו התחיל הוא הופיע מולך, מלא מעריצות מביטות בכם בקנאה.
"You’ll never know how to make it on your own
And you’ll never show weakness for letting go
I guess you’re still hurt if this is over
But do you really want to be alone?"
הוא שר את הקטע שלו ואת נמסת, נאבדת בתוך עינייו הבורקות מדמעות.
"אני מניח שאת עדיין פגועה מזה שזה נגמר, אבל את באמת רוצה להיות לבד?" הוא חזר שוב על שתי השורות האחרונות, כשהוא פונה אליי והמיקרופון שלו כמעט ונשמט מידו שמונחת רופפת בצידי גופו וידו השניה מזיזה קבוצת שיער על פנייך ומלטפת אותך ברכות. הבנים שרו ברקע את הפזמונים החוזרים.
"לא" ענית בצחקוק קל כשדמעות מעורבות בעצב ושמחה מופיעות שוב בעינייך.
"אני משערת שאם אתה ירדת באמצע ההופעה מהבמה בשבילי, אני יכולה לעשות הפסקות בכתיבת העבודה בשבילך" אמרת והוא חיבק אותך קרוב אליו, שמעת את ליבו מאיץ בחוזקה.
"אני אוהב אותך (השם שלך) " הוא אמר ונישק אותך נשיקה אוהבת כשבנתיים השיר הסתיים והמעריצות, הבנים ואמילי מביטים בכם.
"אני אוהבת אותך זאין".