וואן שוט הארי&אני♥

בכל פעם שאני רואה אותו מחייך את החיוך המושלם הזה, אני נמסה מבפנים, בכל פעם שאני רואה את השיער המקורזל והמבולגן הזה, אני נופלת על האדמה, בכל פעם שאני רואה את העיניים האלה, אני בעננים, ובכל פעם שאני רואה את השפתיים האלה, שרק משתוקקות שאנשק אותן, אני מתחילה לבכות, כי אני יודעת שזה בחיים לא יקרה, הוא בכלל לא מכיר אותי, אז מה אם אני העוזרת האישית של הלהקה, רוב הזמן אחד מהבנים שולח אותי לעשות משהו ואני בכלל לא רואה אותם, או מדברת איתם. קמתי בבוקר, במיטה הקשה שלי, שטפתי פנים, אספתי את שיערי החום והחלק לקוקו בלוף, הבלטתי את העיניים הירוקות שלי בעזרת עיפרון שחור, את שפתי העבות ליטפתי בליפסטיק ורדרד, בטעם דובדבן. פשטתי את הפיג'מה הירוקה שלי ולבשתי סקיני ג'ינס דהוי וחולצה נופלת בצבע לבן. עוד יום רגיל של עבודה. 'בריט, בואי למטבח, אני רעב' נייל סימס לי 'מה אתה רוצה?' שאלתי אותו 'פשוט תבואי, אני כבר אגיד לך שם' הוא ענה "וואטאבר" מילמלתי לעצמי. עליתי למטבח אבל לא היה שם אף אחד, הם בטח לא רוצים לראות את הכיעור שנקרא אני. התקדמתי עוד כמה צעדים, ופתאום, מכל עבר, הם קפצו עליי "מזל טוב" הם צעקו ביחד, לא היה לי כוח לזה, אז מה אם אני בת 19 היום, למה למישהו אכפת. נאנחתי וחזרתי למרתף, סליחה, לחדר שלי "מה קרה?" שמעתי את הארי מאחורי "כאילו שאכפת לכם" אמרתי בשקט "אכפת לנו" הוא אמר ולא העזתי להסתובב לכיוונו "אז למה אתם עושים לי את זה" שאלתי "עושים מה??" הוא שאל בהפתעה "אתם ממררים לי את החיים, ואתם אפילו לא יודעים את זה, אם הייתם מתעניינים בי, רק קצת, הייתם יודעים כמה אני שונאת הפתעות, כמה אני שונאת שמזכירים את היום הולדת שלי, כמה אני שונאת לעבוד כמו חמור כשאתם עושים כלום בריבוע, כמה אני שונאת לחיות במרתף שלכם" אמרתי והוא נראה היה עצוב קצת, אבל אז הוא חייך, אותו חיוך מושלם, שממיס אותי מבפנים, והוא הניף את אותו השיער המקורזל והמבולגן, וכמעט גרם לי ליפול, והוא הביט בי, עם אותן העיניים המקסימות האלה, שכל נערה תחלום שיביטו בה עיניים כאלה, ואז הוא נישק אותי, עם אותן השפתיים האלה, שתמיד גרמו לי לבכות, שעכשיו מרוסקות באלגנטיות על הליפסטיק הורדרד שלי, ששמתי, רק למקרה שהוא בכלל יסתכל עליי, ויחייך.