וואן שוט- הארי סטיילס חלק ה'

~אל תתלהבו יותר מידי- אלו לא הציפיות שלכן…~
נקודת המבט של הארי…
מאז אותו הלילה, כאשר לוקס חזרה הבייתה עם לוסי חצי ערומה, פגועה, מובכת, לאחר נסיון לאונס, נשברתי. כעסתי, הייתי מבולבל בעיקר, לא יודע מאיפה זה הגיע עכשיו, מאיפה זה נחת עליי..
השיחה במטבח עם לוסי הייתה לא במקום ולעניין, במיוחד לא כשהבת שלי חזרה כל כך פגועה הביתה. אבל כשאני חושב על זה, אני גרמתי לזה, אני לא אמרתי לה את האמת באותו היום, היא הייתה צריכה לגלות את זה בדרך הקשה. הייתי צריך להגיד לה את האמת באותו המקום, הייתי. עכשיו אני לא יכול לשנות את העבר, והמחשבות האלו גורמות לי להרגיש כל כך, כל כך רע. זה תמיד הייתי אני. אני הייתי הבעייה. רק אני.
באותו הלילה במטבח לוסי כעסה עליי כל כך, היא כל כך כעסה עליי. היא אמרה שאין לי טיפת רגישות, וצרחה עליי על זה שאני חסר התחשבות. היא אמרה לי שזה לא נראה לה הגיוני שהבת שלנו עברה טראומה ואני לא נותן לה את הזמן שלה, פועל רק על פי הצרכים שלי ולא של אף אחד אחר. היא אמרה שאני אגואיסט והיא לא מבינה איך אני יכול להתנהג ככה, במיוחד לבת שלה, שלנו.
אחרי שבוע שבועיים אפילו יותר, הסתגרתי, הסתגרתי בכל מקום אפשרי. לא רציתי שיראו אותי ככה, ככה הרוס, פגוע, חלש, היה קשה לי מספיק ואני לא צריך את כל התהמולות סביבי. המצב ביני לבין לוסי הדרדר. לא ראינו אחד את השנייה מאז אותו הלילה, לא דיברנו, לא העברנו מילה אפילו לא חלקנו את אותה המיטה. לא יכולתי לראות אותה ככה שבורה, כמוני. או שהייתה לי סיבה אחרת. יכול להיות שגם לא רציתי שהיא תעביר עליי שוב ביקורת, שתוסיף לכאב שלי, לתסכול.זו יכלה להיות גם סיבה..
אני החלטתי להתרחק ובגללי יחסינו הדרדרו. הכל קורה בגללי. אני תמיד מהווה בעייה, אני תמיד הבעייה! אני אשם בכל הדברים שקרו. ואני לא מדבר רק על התקופה הזו שעכשיו, אני מדבר על התקופה שהייתה לפני. אני הגורם לכך ששנאנו אחד את השנייה, תמיד הייתי אגואיסט כלפיה והתנהגתי אליה כמו רכוש. אני הייתי זה שגרם לה לאבד את הביטחון. אני הייתי זה שהכניס אותה למשחק הזה באותתו היום במועדון. הבחורה שנתנה ללוסי בוקס במועדון הייתה החברה שלי לשעבר, מה שאומר שאני הייתי הסיבה לזה. אני הייתי זה שהתחיל להוריד לה את הבגדים. אני הייתי זה שעזב אותה בבוקר שאחרי המועדון. אני הייתי זה בגרם לה לאבד את התחושה שהיא יכולה לסמוך עליי. אני זה שגרמתי לה לאבד את המחשבה שאולי היא לא תהיה אם חד הורית. אני הייתי זה שהתרחק ממנה אחרי שהיא גילתה לי שהיא בהריון. אני. ועכשיו. אני הייתי זה ששיקר ללוקס. אני הייתי זה שהתעצבן והיה חסר רגישות. אני הייתי זה שהתרחק, שהתעצבן, שפגע. אני. רק אני. אני תמיד הבעייה, ואין לי מה לעשות עם זה.
התקרבתי למטבח ושמעתי את לוסי מדברת עם מישהו בטלפון.
"כן, כן. אני צריכה מונית לרחוב@#@# מספר #@. לא. זה דחוף. לעוד שתי דקות. תבואו לרחוב #@#$ מספר#%$#. תודה. כן. ביי ביי." היא ניתקה את השיחה ושמעתי את רעש המפתחות פותח את הדלת. היא יצאה החוצה והתחילה ללכת. יצאתי אחריה במהירות.
לאן את הולכת?" שאלתי אותה אחרי שלא דיברתי איתה שבועות
"מה זה אכפת לך?" שאלה ברוגז. היא לא הסתובבה אליי כשדיברה אליי.
"לאן את הולכת?" שאלתי שוב
"זה לא עיניינך, עכשיו תסלח לי בבקשה"אמרה והתחילה ללכת במהירות.
"לוסי!!!! תעצרי מייד במקום!!!" צרחתי והיא עצרה מבהלה עדיין לא הסתובבה. התלכתי אליה במהירות והחזקתי מה חזק.
"לאן את הולכת? אני שואל בפעם השלישית" אמרתי בטון נמוך ומרוגז והפעם הסתובבה אלי והסתכלה לי בעיניים. ראיתי את עיניה. הם היו כועסות ופגועות. הן נראו, נבגדות.
"אפשר לשאול, למה זה אכפת לך?!?! אתה כבר שבועות מתעלם ממני! לא מדבר איתי! לא מתייחס אליי!! ועכשיו כשאני רוצה ללכת אתה עוצר אותי?!?! מה יש לך?!?! אני לא הולכת לבגוד בך! אבל גם אם הייתי אני לא חושבת שזה היה נקרא בגידה כי לא נראלי שאתה כל כך בעיניין שלי כבר ממזמן אז עכשיו תסלח לי כי אני חושבת שהפסדת אותי. ולא נראלי שזה כל כך אכפת לך…" אמרה בקול שבור והלכה. נשארתי שם עומד והמום, לא אמרתי כלום. ידעתי שהיא צודקת בכל מילה אך זאת אף פעם לא הייתה אשמתה. זאת הייתה תמיד, אבל תמיד אשמתי.
נזכרתי בשיחת הטלפון שלה עם נהג המונית (כנראה). רגע הרחוב ההוא זה לא הרחוב של סטארבאקס?! היא הולכת לסטארבאקס?! למה?!
החלטתי לא לבזבז זמן. לקחתי את המעיל ונסעתי על האופנוע שלי- ידעתי שבעזרתו אני יכול להגיע לפניה.
נסעתי במהירות האפשרית כדי להגיע לפניה. נכנסתי לחנות ואת מי אני רואה? את ליאם! אני לא מאמין! כבר כמה חודשים אל דיברנו!
"ליאמו!" קראתי בשימחה. הוא הרים את ראשו ,ראה אותי וחיוך חיוך רחב שיניים. הוא קם אליי והתחבקנו "חיבוק גברים".
"אממ אתה רוצה לשבת?" שאל אותי
"בשמחה" אמרתי והתיישבתי מולו.
"אז למה אתה כאן?" שאלתי בטון חושד
"אממ האמת לוסי קבעה איתי" אמר "חשבתי שאתה יודע…" שיקר, ראיתי זאת על פניו.
"לא. לא ידעתי."אמרתי בפשטות.
"אז.. איך המשפחה? האישה ילדים? כמה ילדים יש לך כבר? שניים?" שאלתי
"שלושה, דונה והתאומים: דניאל ורוזי" אמר
"ואו יש לכם משפחה גדולה! בטח כל כך מאושר לכם ביחד" אמרתי בחיוך
"כן, מאוד. איך לכם?" שאל והחיוך נמחק מפניי.
פתחתי את הפה כדי להגיד משהו אך ראיתי את ליאם מסתכל אל מישהו מעבר לי והבעת פניו השתנתה. הסתובבתי כדי לראות מי זה וראיתי לא אחרת מלוסי שעומדת מחוץ לחנות עם פרצוף מבולבל ולא מבין. עיניה היו תקועות על שלי, לא עזבו אותן לרגע.
היא התחילה ללכת קצת אחורה, מסתכלת לתוך עיניי, לא עוזבת אותן לרגע. היא ממשיכה ללכת ותחושת בלבול ואי הבנה התפשטה בגופי. היא הגבירה את הקצב שלה עדיין מסתכלת עליי. מקצה העיין ראיתי את ליאם קם מהכיסא ורץ לשמשה, מתחיל לדפוק על החלון ולצרוח ללוסי שתעצור, או מה לאזעזל היא עושה? התקדמתי לעבר החלון במהירות וראיתי את מה שליאם כל כך פחד ממנו. התחלתי גם אני לדפוק על השמשה בפחד וצורח ללוסי שתעצור! שזה מסוכן, אך היא, היא הגבירה את הקצב ומתעלמת ממה שאנחנו צועקים אליה. היא המשיכה להסתכל לי בעיניים וידעתי שאם אני לא יעשה משהו עכשיו, אני יאבד אותה. עזבתי את השמשה ורצתי במהירות האפשרית לבחוץ. כשיצאתי אליה ראיתי אותה מחפשת בעיניה אותי וכשראתה אותי, שוב לא עזבה את עיניי.
ראיתי את האורות.
"לוסי!!!!!!!!!!!!!!!" צרחתי "משאית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!". הכל נגמר. לא ראיתי אותה. חיפשתי אותה בעיניי. כל כך פחדתי. הייתי בפניקה מחפש אחריה בעיניי עד שראיתי אותה מוטלת על הכביש במרחק של 20 מטרים מאיתנו. רצתי אליה בכי מהר שיכולתי.
"לוסי.."לחשתי ודמעות מילאו את עיניי "תקראו לאמבולנס!!!!!!!" צרחתי על האנשים שיצאו מהחנויות בבהלה.
לא יכולתי לראות אותה כך. מוטלת. חסרת חיים. נשברתי. אילולי לוקס אני לא הייתי פה עכשיו. לוקס היא הסיבה היחידה שאני נשאר בחיים. רק בשבילה.