וואן שוט – אור & נייל (לילוש דיירקשנית) (עצוב)

זה היום הכי קשה בחיי , היא הלכה לי, הלכה מהעולם , עזבה , היא מתה .
קשה לי עדיין לעכל את זה , קשה לי להקשיב למילות המנחמות של כולם , קשה לי לנשום , קשה לי לראות מרוב דמעות המטשטשות את ראייתי .
כולם מנסים לנחם אותי , אבל הם לא מבינים שזה לא עוזר , זה רק מקשה עלי יותר , זה רק מאמת את זה שהיא מתה ושזה המציאות ולא איזה חלום בלהות .
היום ההלוויה שלה , היום אני הולך להיפרד ממנה אחת ולתמיד .
היום היא תקבר בתוך ארון מתחת לאדמה , זהו היא מתה , אני לא מאמין .
נכנסנו כולנו אל הוואן , ארגנו הלוויה שקטה ופרטית , רק החברים הקרובים .
אני , ליאם , זאין , לואי , נייל , ובנות הזוג שלהם , אביה , רום , שובל ובריט .
אבל אני פה לבד בלעדיה , כולם מתחבקים עם החברות שלהן בעוד אני יושב לבד .
זאין מחבק את אביה , לואי משחק לרום בשיער , ליאם יושב בשקט ששובל בזרועותיו , בריט והארי מחזיקים ידיים .
זה קשה לי , אני לא מבין למה היא מתה ועזבה אותי , אבל זה לא אשמתה , זה באשמת הנהג הדפוק ההוא שנכנס בה והרג אותה .
הגענו לבית הקברות , הכול ריק .
עמדנו ליד המצבה שלה , ובפנים כבר הארון ובו שוכבת אור .
זה שבר לי את הלב לראות אותה ככה , כול כך חיוורת חסרת רוח חיים .
זה לא שבר רק אותי , זה שבר את כולנו,שבר אותנו לגזרים .
באנו לחלוק איתה כבוד אחרון לפני שסוגרים את הארון ומכסים אותו באדמה.
כול אחד בתורו הלך אל הקבר והביט בה אמר כמה מילים ונפרד ממנה .
רגלי עמדו רקועות בקרקע , עמדתי כמו פסל קרח , בקושי הצלחתי להניע את עצמי וללכת אל עבר הקבר .
אני חייב להראות לכולם שאני בסדר , שאני חזק , שאני לא נשבר בקלות .
עמדתי מול הקבר , ולבי נקרע , הכאב שחשתי התחזק במכה .
הרגשתי חולשה בברכיים , והכאב פשוט פילח את לבי , שוב , ושוב , ושוב .
״אני רוצה לומר כמה דברים״ אמרתי בקול שבור אך יציב , כולם הסתובבו והביטו בי מופתעים , כולם חשבו שאני לא ידבר בכלל מרוב כאב .
הם התיישבו על הכסאות פלסטיק שהכינו מראש , והביטו בי מחכים לדבריי .
״אני שבור , אני יודע אני לא מכחיש ״ אמרתי בקול יציב .
״על כול אחד ואחד מאיתנו צריך לבצע חמישה שלבים , חמישה שלבים פשוטים״ אמרתי וכולם הביטו עלי במבטים לא מבינים .
״חמישה שלבים שיעזרו לנו לעבור את האובדן ״ אמרתי טיפה מגמגם את המילה האחרונה .
״השלב הראשון הוא הכחשה – אנחנו יכולים להכחיש כמה שאנחנו רוצים , ולהגיד ׳שהכול בסדר׳ , אבל בתוך ליבנו אנחנו יודעים ששום דבר לא בסדר ״ .
״השלב השני הוא כעס – אנחנו מבינים שזה קרה , הינה היא מתה , ואנחנו מתעצבנים על כול העולם , ׳למה לעזאזל זה קרה לי ? ׳, ׳וזה לא הוגן׳ אנחנו יכולים להמשיך לכעוס על כולם , בלי להבין שבכלל אין על מה לכעוס ״.
״השלב השלישי הוא מיקוח – בשלב הזה אנחנו מתמקחים עם כולם , אפילו עם האל ומבקשים ׳רק עוד כמה רגעים׳ , עוד קצת עם האהוב שמת ״.
״השלב הרבעי הוא דיכאון – השלב בו אנחנו נכנסים לדיכאון כי אנחנו יודעים שהכול ׳חסר טעם עכשיו׳ , ׳בשביל מה לטרוח ?׳ , הרי היא מתה , ׳מה הטעם לעשות משהו ?׳ ההרגשות שאתה מרגיש זה אשמה , בושה , כישלון ״.
״השלב החמישי והאחרון זה השלמה וקבלה – אתה מבין שהיא מתה , היא הלכה , היא לא תחזור , אתה אומר לעצמך שהכול יהיה בסדר , ואתה באמת מתחיל להאמין בזה , אתה מאמין ׳שהכול יהיה בסדר׳ , אתה משלים עם זה שהיא מתה , אתה מרפה ממנה , ממשיך הלאה״.
סיימתי לנאום , כולם הביטו עלי במבטים רכים אוהבים , מנחמים , עוזרים איכשהו אבל אף אחד לא אמר דבר .
אני יודע שיהיה קשה לי לעבור את השלבים האלה , אבל בסופו של דבר אני יעבור אותם , אני יתגבר .
בנתיים , אני מכין את עצמי לשלב הראשון .
השלב הראשון הוא הכחשה .
כולם קמו וחיבקו אותי , לחשו מילים מעודדות באוזניי , אבל אני רק הדבקתי לפני חיוך קטן מזויף ואמרתי ש׳אני בסדר׳ .

כולם נפרדו בפעם האחרונה מאור ששכבה בארון המתים , ועלו אל הוואן הלבן שבעיניהם דמעות .
הבטתי מבט אחרון עליה , ליבי נשבר למיליוני חתיכות וחלקים קטנים , ניסיתי לשכנע את עצמי שהכול בסדר , אבל שום דבר לא בסדר , הכול פשוט לא בסדר !
״אני אוהב אותך ״ מלמלתי אל הקבר ועליתי אל הוואן .
הבטתי מהחלון בזמן שזאין התניע את המנוע , הקברן אסף את הכסאות בערמה וכיסה את הארון באדמה .
אז זהו , היא מתה .

—-
בעזרת חמש השלבים האלה , אני יצליח להתגבר עליה , אולי כן ואולי לא , אבל לפחות אני ידע שניסיתי .
היא לעולם לא תצא ממחשבותיי , היא אהבת חיי , אהבת האמת שלי , ואני אוהב אותה .
והינה אני עדיין בשלב הראשון , אני מכחיש לעצמי , ואומר לעצמי , ׳הכול בסדר , אתה בסדר׳ .