וואן שוט אביגיל & זאין

בוקר*
פקחתי את עני מאור השמש שנגנב דרך החלון הסתובבתי לצד אביגיל אך.. היא לא הייתה שם.. חשבתי אולי היא למטה עם הבנים אולי עם נייל וקרני בבריכה או ש.. היא במטבח, ישר קמתי, שטפתי את פני וישר התלבשתי ירדתי ראיתי את לואי יושב במדרגות ועושה פרצופים… "מה לעזא.. עזוב אני לא רוצה לדעת" אמרתי, סקרתי בעניי את המטבח ואת כל החדרים יצאתי לכיוון הבריכה היא לא הייתה שם ראיתי רק את נייל וקרני מתמזמזים "פאקינג מה קרה לכולם היום?" אמרתי בלחש והלכתי לכיוון החדר שלי חיפשתי את האיפון שלי שלחתי הודעה לאביגיל כתבתי: "אביגיל בייב איפה את?" שלחתי ו.. היה צליל מחדר הארונות אז… אביגיל שם… הלכתי לכיוון החדר הארונות דפקתי על הדלת לא היה מענה "אביגיל בייב את שם? תפתחי בבקשה!" ושוב.. לא היה מענה נלחצתי התחלתי לדפוק בדלת ניסיתי לפתוח אך.. כנראה היא סגרה עם מפתח התחלתי לדפוק, לדפוק בחוזקה "בייב תפתחי את הדלת!!!!!" צעקתי הרגשתי יד חמימה שמעל כתפי הסתובבתי ראיתי את לואי "מה קרה???" שאל אותי "א-אבי-אביגיל שם והיא, היא לא פותחת" אמרתי בגמגום "אביגיל… תפתחי בבקשה אני מתחנן" אמרתי "אביגיל תפתחי" אמר לואי בלחץ והתחיל לדפוק בדלת כמו בהמה וכבר כולם הגיעו מרעש הדפיקות "מה? מה קרה?" שאלו אותי נייל וקרני בפה אחד "אביגיל היא שם!" אמר לואי בזמן שדופק בחוזקה פתאום הארי ליאם נייל לואי ואני התחלנו לדפוק בחוזקה ממש כמו בהמות "תביאו את המפתח ל…" אמר לואי "קח" עצרה אלינור את לואי "תודה בייב" אמר לואי "אויי עוד כמה זמן" אמרה קרני וחטפה את המפתח מידו של לואי היא פתחה ו.. פתאום נשמעה צעקה, רצנו פנימה ראינו.. ראינו הרבה ראיתי את אביגיל שכובה על הרצפה עם סכין שתקוע על החזה התחלתי לצרוח והתחילו לרדת דמעות מעניי "יפה שלי" צרחתי, כולם התאספו סביבי "א-א-אביגיל" אמרה קרני וענייה התמלאו בדמעות, "תראו יש פה מכתב" אמר הארי בקול העומד לפרוץ בבכי, "תפתח אותו" אמרתי בחוסר סבלנות "רגעעעעעעע" אמר "נוווווווו"
תוכן המכתב:
הארי:" יקירים שלי נהניתי מכל רגע שהיותי בחיי אתכם, בכל החוויות בכל המריבות בכל רגעי הבכי ובכל רגע של צחוק, בנות אוהבת אתכן אלינור- אין כמוךךך יש בך כישרונות המנוצלים לטובה אהובה על כולם מושלמת ו..חברה כמוך כל אחת הייתה רוצה, קרני- מושלמת שלי אנחנו היינו חברות כמה שנים טובות 9 שנים של חברות בחיים לא נפרדנו, את בעלת שמחת חיים ומרץ בלתי נדלה את פשוט מווווושלמת!, אנה- כמה מריבות רבנו, כמה צעקות היו אבל בסוף נהינו חברות ואפילו טובות כמה ששנאנו אחת את השנייה אבל עכשיו הכל נעלם אוהבת אותך נהניתי בכל רגע, דניאל- אני מודה לגורל על שזכיתי להכיר אותך, סתם שהלכנו אני, זאין וליאם ברחוב ונתקלתי בך, אני זוכרת את המשפט שאמרת באותו הרגע :"מה את עיוורת י'דפוקה" ושליאם לא הוריד את עניו מפנייך אוהבת אותךךך!
בנים אוהבת אתכם! לואי- תמיד ברגעים הכי קשים ידעת להצחיק, זה קצת מצחיק אתה הכי גדול אבל הכי ילדותי, הרגע הזה שבאת אלי בכיתה ואמרת: "אביגיל תכירי זאת בת זוגתי הארי תכירי אביגיל הארי ,הארי אביגיל" ואני מתפקעת מצחוק אוהבת אותך גם בקבר. נייל- זללני הכרנו ביום הראשון של הגן ששפחת עלי דלי מלא, מלא בחול על ראשי ואני רצתי לגננת בוכה =], הארי- חיימ'שלי נפגשנו במטוס כשהייתי בת 4 באתי מארץ ישראל ואנגליה וגם אתה עלינו למטוס וסתם האימהות שלנו דיברו ושנינו שיחקנו ומהמטוס תמיד היינו ביחד הינו החברים הכי טובים בעווולם. האחד והיחיד במינו-זאין- יפה שלי זאין, אני אוהבת אותך בכל לבי, גם מהעולם הבא האהבה שלי תישלח אלייך. אני מבטיחה. כל הרכוש שלי מועבר לבנות ולבנים, כל מה שתרצו הוא שלכם, לא משנה מה זה יהיה.
וכמו שאומרים, השמיים הם הגבול!
אני משערת שתמצאו אותי או מעולפת בחדר הארונות עם סכין בלב, או על המדרכה למטה מרוסקת על הקרקע בלי רצון יותר לחיות, וזו הסיבה שנעלתי את הדלת, למקרה שזאין דאג בקשר לזה.

אוהבת את כולכם מכל לבי ברגעים האחרונים,
שלכם לנצח,
אביגיל."

הדמעות הרטיבו את כל פניי, קרני, אלינור, הארי, נייל וליאם רצו לחפש את אביגיל בעוד לואי, אנה ודניאל נשארו לנחם אותי, התיישבתי על המיטה של אביגיל, הלבנה והמוצעת וליטפתי באצבעותיי את הסכין הנקייה, זו שהייתה מונחת על השולחן ליד המכתב. "אביגיל… אביגיל שלי…" אמרתי בין הדמעות, הכאב יצא ממני והתפרקתי על כתפו של לואי, בינתיים ליאם והארי הביטו מהחלון וקרני, אלינור וניל פרצו לחדר הארונות, בכי מר מיד נשמע מקרני, כמה מילות נחמה מניל וקול תדהמה מאלינור, הארי מיד התייצב מאחוריה וראה מה קרה; אבל לי לא היה אומץ להביט בחברתי לשעבר מוטלת חסרת חיים על רצפת החדר, לא היה בי עוד כוח. הסכין נח בידי. למה לא לנצל את ההזדמנות? לברוח ביחד איתה לגן העדן, לקצר את חיי אבל להאריך אותם איתה ביחד, בשלווה? החלטתי שאני אגיע אליה, אני אזכה להחזיק בידה לפני שאני מאבד אותה, או יותר נכון אחרי שאני מאבד את עצמי. תקעתי את הסכין בלבי בתנועה חדה וגופי, שכנראה איבד כל סיכוי להמשיך בחייו בשקט הוטל על המיטה. "מה?!" צרחה עמומה נשמעה באוזני, הכול החשיך ועיניי נעצמו; קיוויתי שלנצח ולעולם.

נכנסתי בשערי זהב גדולים ומרשימים, חיוך מאושר ונוח עלה על פניי משום סיבה, מיד הבנתי שאני בגן עדן, או לפחות לא בעולם יותר. הייתי מאושר מהסיכויים הרבים שהיו לי לפגוש את אביגיל שוב, לראות את פניה היפות ולהתרגש מקולה הצלול. "זאיןןןן!!!" קול צעק עליי, קול המוכר והממכר של אהובתי, היא רצה אליי ורגליה נחו על העננים הרכים שדמו לחתיכות צמר גפן, התחברנו לחיבוק הכי מדהים שהיה לי אי פעם, הייתי כלכך שמח על המעשה שעשיתי, אפילו שהפסדתי הכול; חברים מדהימים ומשפחה מושלמת, פרסום וחיים טובים, אוותר על כל זה בשביל אביגיל שלי. פתאום הרגשתי רעד, כאילו גופי עלה על חתיכה מוצקה של משו ומעדתי אחורה. אבל רק אני. אביגיל נשארה לעמוד במקומה, חייכה אליי חיוך מדהים ועיניה נצצו למראי.
הנה!" נהניתי מכל רגע שהיה לי איתה, ונראה לי שכך גם היא. התנשקנו צרפתית, ותוך כדי השחלתי מילים קטנות: "אני… אוהב… אותך… הכי… בעולם… ואני… שמח ש… הרגתי את… עצמי… כדי להיות פה…", ברגע שאמרתי את זה, היא מיד התנתקה ממני ולבשה על פניה הבעה מזועזעת ושואלת באחד. "זאין! למה עשית את זה?! אתה בסדר?! זאין! אתה בסדר?!"

שמעתי את קולה של אביגיל בעמעום, הכול התערפל בראש שלי אבל דבר אחד הצלחתי להבין; אני עדיין חי ונושם. לקחתי נשימה עמוקה והראות שלי בערו כמו במרכז שריפה, איבדתי את עשתונותיי לגמרי, אבל אהבתי לאביגיל לא תאבד לעולם…. "זאין! אתה ער?!" שמעתי את הקול של מישהו מוכר, אך לא זיהיתי את הקול עצמו, הוא לא היה דומה לקולה המתוק של אביגיל, הקול היה שבור מדמעות וכאב, משתעל מידי פעם באילוץ ונאנח בצער, דמעות עומדות בקולו של האיש אשר דיבר איתי. "זאיני…." ברגע ששמעתי את הכינוי הזה עיניי נפקחו לרווחה, רק אדם אחד קורא לי ככה, אדם אחד בכל העולם כולו, האדם שאני הכי אוהב, יותר מכל אחד אחר… הקול מיד התרכך וחזר לקול המתוק שאני מכיר, אפילו שלא נותרה בי טיפת כוח אחת הסתערתי עליה בחיבוק. החיבוק המושלם, זה שמאחד בינינו לנצח… היא לא מתה….
"אביגיל אני אוהב אותך הכי בעולם!!! שלא תעזי לעשות לעצמך דבר כזה יותר בחיים! להתאבד…?! אני לא מכיר אותך!!!" אמרתי ושנינו צחקנו צחוק נטוש, כאילו לא עומד מאחוריו קול של אדם, היא השתעלה קלות והידקה את חיבוקה סביבי. "אל תעזוב אותי יותר לעולם… מבטיח?" היא שאלה מעט בהיסוס, אפילו שידעה את התשובה שעמדתי לומר. "אני מבטיח ונשבע בכל מה שיקר לי.. שזה בעיקר את…" אמרתי ונקשתי למצחה, כלכך שמחתי לחוש שוב את מגעה החמים, את חום גופה המרטיט ואת קולה הגולש באוזני ומצמרר אותי עד כלות הנשמה. "אבל למה הלכת אחריי? למה התאבדת גם אתה?" היא שאלה, כאילו זו לא התשובה הברורה השנייה שהיא שואלת עליה היום. "כי… כי אני לא מוכן לוותר עלייך." אמרתי בפשטות, הידקתי את חיבוקי על גופה החם.
פתאום שמעתי קול מהדהד שקורא לי "זאין, זאין" פתחתי את עניי בקטנה וראיתי את פנייה של אביגיל פתחתי את עניי לרווחה וראיתי אותה "נו כבר י'ישנוני קום יש לך היום חזרות" שמעתי אותה אומרת לי "את חייה את חייה לא התאבדת" אמרתי מחזיק בחוזקה את ידה, "על מה אתה מדבר" שאלה אותי אביגיל "מה קרה בייב חלמת חלום נורא " אמרה עושה פרצוף עצוב על פנייה "לא , לא משנה אמרתי וישר נישקתי אותה, הלוואי והיינו נשארים ככה שינינו לעד…..