וואןשוט עדן&זאין

"עדן! בואי למטה" אמא קראה לי, ירדתי במהירות במדרגות ביתי.
"כן?" שאלתי בחיוך ונכנסתי למטבח, אמי הכינה אוכל. "אנחנו יוצאים לחברים בערב, מישהי שהכרתי בעבודה" היא חייכה והסתובבה אליי, "אוקיי, אני אלך להתארגן" אמרתי ועליתי לחדרי. חלון ענק משקיף על נופה של לונדון, מעל המיטה הלבנה שלי. אני אוהבת להביט מהחלון הזה כשאני עצובה, למרות שאני אופטימית רוב הזמן. אני מסתובבת רוב הזמן עם חיוך על הפנים, אבל הדבר שאני הכי אוהבת, הוא לרקוד, כבר 7 שנים שאני רוקדת. בחרתי בגדים (קישור ב-רציתי להוסיף), והנחתי אותם על מיטתי. הבטתי בהמוני הפסוטרים שהיו תלויים על הקירות, של 1D, הלהקה שאני מעריצה. החלטתי להתארגן, אז לבשתי את הבגדים במהירות, קלעתי את שיער החום כהה לצמה והנחתי אותה על הכתף הימנית, מעליה את הכובע שבחרתי . קצת צללית מעל עיניי החומות וגם קצת שפתון לא בולט מדי, מעט מסקרה ואייליינר. מוכן. נעלתי את הנעליים שבחרתי כבר קודם וירדתי למטה. "שלום לך, אנחנו עוד מעט יוצאים" אמא שלי אמרה ואבא שלי ישב וראה טלוויזיה בסלון. התעסקתי קצת בפלאפון, שומעת שירים ומזמזמת אותם. "עדן" אבי ניער אותי "יוצאים" אמר וכיביתי את המוזיקה, יצאנו מהבית ונכנסנו למכונית.
הבטתי בנוף המתחלף של לונדון- הנוף המוכר. נסענו בערך חצי שעה ועצרנו ליד בית ענק.
ענק זו לא מילה, הוא פשוט עצום! התקדמנו אל עבר הכניסה 'מאליק' היה רשום על הדלת. קפאתי במקומי- פשוטו כמשמעו. פשוט קפאתי. אני בטח מדמיינת. חייבים להיות עוד 'מאליק' בלונדון. זה חלום. אני מקווה שזה לא חלום. אמי צלצלה בפעמון שהדהד בחוזקה, נשמעו צעדים והדלת נפתחה, "שלום אני טרישה" היא חייכה, מציגה את עצמה בפניי ובפני אבא שלי, היא הכניסה אותנו. אוקיי!! זה לא חלום. זאת טרישה. והדמיון ביניהם! אני פשוט לא מאמינה. "אני ג'ון" אמר אבי והציג את עצמו, "אני עדן" חייכתי ועוד קול צעדים נשמע. נערה שנראית גדולה ממני ועוד שתי בנות שקטנות ממני. האחיות שלו. הוא בטח לא פה. אני בבית של זאין מאליק!!
"היי" הן חייכו ולחצו את ידיהם של הוריי, הן ניגשו לחבק אותי.
"שנלך לאכול?" שאלה טרישה ונכנסו, "היי אני יאסר" אמר הגבר שבישל. "שלום" אמרו אבי ואימי ואני עמדתי במבוכה.
ישבנו לאכול, "עדן, בת כמה את?" שאלה טרישה "19" עניתי, "אה אז את כמעט בגיל של זאין" היא חייכה והמשכנו לאכול. "איפה הוא?" שאל יאסר, "אני לא יודעת.. אמרתי לו על הארוחה" טרישה מלמלה וחייכה אליי. קול סגירת דלת נשמע לפתע. לא הספקתי להסתובב וכבר שמעתי את קולו, "מצטער, היו חזרות עד מאוחר" אמר והתיישב בכיסא לידי. "היי אני זאין" הוא אמר והגיש את ידו ללחיצה, "אני יודעת" אמרתי כמו מטומטמת, אני לא מאמינה! אני כזאת פאדחנית. לחצתי את ידו, מקווה שהוא לא שם לב שהיד שלי מעט רועדת. "את מעריצה?" הוא שאל, "כן" השפלתי מבט, "טוב לדעת" צחק וטרישה הגישה לו אוכל.
יצאנו החוצה לאחר הארוחה, ישבנו בגינה. "את יודעת לשחק כדורגל?" שאל זאין והחזיק כדור בידו, "אני יודעת דברים בסיסיים" אמרתי וחייכתי, "יותר בקטע של ריקוד" הוספתי. "רקדנית? יפה" הוא אמר ונעמד בשער, "נסי להבקיע" אמר בחיוך. בעטתי כמה פעמים, רובם היו מחוץ לשער ואת השאר זאין הצליח לעצור. נאנחתי נשכבת על הדשא, בלי ששמנו לב- החשיך וכולם כנראה נכנסו לבית כי היינו היחידים בחוץ. זאין התיישב לידי, "מוותרת?" שאל "כן" נאנחתי והבטתי בכוכבים שהתחילו להציץ בשמיים. הוא נשען אחורה ככה שהראשים שלנו היו אחד ליד השני. סובבתי את ראשי אליו, והוא את שלו אליי "יש לך עיניים יפות" הוא אמר, "הן רגילות" צחקתי. "לא, הן לא, הן מיוחדות" הוא התעקש, "אם אתה אומר" חייכתי, שוכחת שאני מדברת עם זאין מאליק! "גם שלך לא רעות" אמרתי והמשכתי להביט בעיניו, "תודה, נראה לי" הוא צחק וחזר להביט בכוכבים, שמילאו את כל השמיים. "את מוצאת חן בעיניי עדן" הוא אמר וחזר להביט בי שוב, לבי החסיר פעימה. "תודה…" אמרתי וחייכתי חיוך נבוך. "באמת, את ממש חמודה" הוא אמר וקירב את ראשו.
הבטתי בעיניו, מהופנטת והוא המשיך להתקרב ולהקטין את המרחק בינינו. ככה שהמצח שלו נגע בשלי ואפינו התחכחו. לבי התחיל לפעום במהירות, כמה שהייתי רוצה להקפיא את הרגע הזה!
אבל הרגע הזה נגמר. כי זאין הניח את שפתיו על שלי.