ואנשוט על נייל

למרות שהוואנשוט לא שלי הייתי חייבת שתקראו ..

"תעזוב אותי!" אמרתי מעיפה את ידו, מגבירה את מהירות צעדיי.
"הודיה חכי…" הוא אמר מתנשף מאחוריי ותפס את ידי בשנית.
הסתובבתי אליו חסרת סבלנות. אולי מבחוץ לבשתי תדמית קשוחה, אך מבפנים נשברתי.
"מה אתה רוצה?" אמרתי בזילזול והסטתי את מבטי ממנו.
"להסביר לך…" הוא אמר בקול שבור והתקרב אליי.
"להסביר לי מה?", אמרתי מאפשרת לדמעות לצאת החוצה, "להסביר לי למה אתה נהנה לשבור אותי? למה אתה משחק איתי? אז בפעם הראשונה נייל, וכנראה גם האחרונה, נייל אני אומרת לך לא. אני לא רוצה לשמוע אותך."
"בבקשה…" הוא לחש וליטף את הלחי שלי באיטיות, מעביר בי צמרמורת.
לא, אני לא אפול למשחק שלו.
הורדתי את ידו במכה ואמרתי בצעקה חנוקה: "את האפשרות להתחנן לרחמים ממני איבדת כבר מזמן, שלא נדבר על הזכות לגעת בי!"
הוא התרחק מעט, מחפש רחמים כלפיו בין עיניי החומות, את ניצוץ האהבה שלנו. לצערו הוא גם לא ימצא, החבאתי את הרגשות שלי טוב-טוב מפניו.
אומנם היינו מרחק של כמה מטרים אחד מהשני, אבל יכולתי להשבע שהוא עמד ממש לידי, נושף בעורפי.
לא יכולתי לסלוח לו. לו יכולתי לשכוח את אותן התמונות הנוראיות האלו…

*פלאשבק*

פתחתי את דלת הבית בשקט, לא רציתי שהוא ישמע אותי.
היום אני ונייל חוגגים שלוש שנים ביחד, שלוש השנים המאושרות בחיי…
אני עוד זוכרת את המשפט הראשון שהוא אמר לי. אפשר עוד תבלין לפיצה?
אז כן, שהכרנו לראשונה עבדתי בפיצרייה. מהרגע הראשון שמבטינו הצתלבו, הרגשתי משהו שמעולם לא הרגשתי. אהבה.
אני עוד זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו, בלב הפארק בלילה שאור פנס בודד מאיר עלינו.
בחיים לא הרגשתי כלפי מישהו מה שאני מרגישה כלפי נייל.
היום אני יודעת, נייל הוא האחד שלי.
הנחתי את התיק על הרצפה בעדינות, מנסה להיות שקטה כמה שאפשר.
צעדתי בצעדים חרישים אל החדר שלנו, שלי ושל נייל.
הנחתי את ידי על הדלת במטרה לפתוח אותה, אך לפתע שמעתי קול נשי.
"כל כך התגעגעתי לבילויים שלנו יחד…" אמר הקול המיסטורי אך המוכר ביותר.
"אליסון…" נאנח קולו של נייל בחוסר בררה.
אליסון? באותו הרגע הבנתי למה הקול הזה היה כה מוכר, זאת הייתה אחותי הגדולה, אליסון.
מהרגע הזה נשמע רק שקט, יותר מידי שקט.
ניסיתי לשכנע את עצמי לא להיכנס, ידעתי שמה שאני לא אראה שם יפגע בי אבל הסקרנות הרגה אותי.
נשמתי נשימה עמוקה והחלקתי את ידי על ידית הדלת.
פתחתי אותה באיטיות. מה שראיתי שם זיעזע אותי.
עשרות בקבוקי אלכוהול ריקים מזכוכית היו מפוזרים ברחבי החדר, חלקם היו מנופצים.
התקדמתי ברחבי החדר בוחנת כל פינה, כבר מוכנה למה שאני הולכת לראות.
עצרתי במקומי קפואה, דמעה קטנה זולגת מזווית עייני.
הוא שכב שם, והיא מעליו. הם התנשקו בלהט.
היא הורידה את החולצה שלה והעיפה אותה עליי, בכלל לא טורחת לשים לב לזה שאני עומדת מולה.
לפתע הוא הסתכל עליי. מבטו היה נראה חסר אונים.
"אל… אלי… אליסון…" הוא מילמל בזמן שהיא יושבת מעליו ומנסה להוריד את חולצתו.
היא חייכה ודחפה אותו אחורה.
"בוא נראה מה אתה מסוגל…" היא אמרה .
"אליסון?" אמרתי בעצב.
היא הפנתה את מבטה אליי במהירות והתנתקה ממנו.
"זה לא מה שאת חושבת." היא אמרה במהירות.
"זה בדיוק מה שאני חושבת!", אמרתי בחצי צעקה, "אני פשוט לא מאמינה שעשית לי את זה…"
"זוהר תקשיבי אני באתי בכלל לחפש אותך ו…" היא אמרה מגמגמת אך קטעתי אותה.
"ומה? לא מצאת אותי בלשון של חבר שלי אז הלכת לחפש אותי איתו במיטה?!" אמרתי בכעס.
היא השפילה את מבטה, מתביישת בעצמה.
תפסתי את ידה באחיזה הדוקה ומשכתי אותה בחוזקה.
העפתי אותה אל מחוץ לדלת הבית. היא נחתה על הרצפה מהתנופה ששיערה מושלך על פנייה.
"ואל טתרחי לדבר איתי בכלל!" אמרתי בכעס וטרקתי את הדלת במכה.
ניכנסתי לחדר של נייל, מה שהיה פעם החדר שלנו והוצאתי מזוודה.
"לאן זה?" נייל שאל בדאגה והתקרב אליי. בכלל לא טרחתי לענות לו.
פתחתי את הארון המשותף שלנו והערמתי את כל הבגדים שלי אל תוך המזוודה.
נאבקתי עם הרוכסן אך לבסוף הצלחתי.
"ביי נייל." אמרתי ביובש וחלפתי על פניו שהמזוודה בידי.
במקום הזה אני לא נשארת.

"תסתכלי עליי…" הוא אמר מחפש את מבטי החמים, אך השבתי לו מבט קר וחסר חיים.
"איך אני אסתכל עלייך?" ייבבתי בבכי, "אני לא יכולה להתקרב אלייך, כל ההבטחות שמכרת לי היו לשווא. כל הנשיקות שלנו, הרגעים היפים שלנו… הכל היה משחק בשבילך, נכון? אני אלמד לחיות בלעדיך, גם אם חצי מהלב מלא הצלקות שלי יהייה שמור לעד אצלך."
"את אוהבת אותי?" הוא שאל בלחש.
"אם לא הייתי אוהבת אותך לא הייתי נפגעת ככה, אתה לא חושב?"
"אז תני לי להסביר…" הוא אמר וצימצם את הפער בינינו. נרתעתי ממנו במיידית.
הוא נאנח בתיסכול וסימן לי לשבת לידו על ספסל העץ שניצב מאחוריי.
התיישבתי בקצה הספסל, רחוקה ממנו כמה שאפשר, ובהיתי בעננים.
"הגעתי הביתה אחרי ההקלטות עם הבנים, ניסיתי להקדים כמה שיותר כדי להכין לך הפתעה לכבוד זה שאנחנו חוגגים היום שלוש שנים." הוא אמר בראש מושפל ושיחק עם אצבעותיו.
חגגנו שלוש שנים. היום הגיע הקץ של שלוש השנים הנפלאות האלה, חשבתי לעצמי.
"סידרתי את הבית, בישלתי… רציתי שהכל יהיה מושלם. ואז… שמעתי דפיקות בדלת. ניגשתי לפתוח את הדלת, חשבתי שזאת את, אבל זאת היתה היא. היא לא הפסיקה לבכות, היא הייתה נראית הרוסה…לא יכולתי להשאיר אותה ככה אז נתתי לה להיכנס."
הקשבתי לכל מילה שלו, למרות שידעתי שלעולם לא נוכל לחזור להיות כמו פעם.
"היא סיפרה לי שרוד, החבר שלה, עזב אותה. היא לא הפסיקה לבכות, הייתי חייב לעזור לה הלכתי להביא לה טישו כדי למחות את הדמעות אבל שחזרתי היא כבר הוציאה כל פיסת אלכוהול שיש בבית והניחה על השולחן. היא בערך כבר שתתה שלושה בקבוקים. היא רצתה שאני ינחם אותה, אז שתיתי איתה כוס אחת. אבל אז… היא כבר הייתה מחוקה לגמרי. היא לקחה את כל הבקבוקים לחדר שלנו וקראה לי לבוא. היא המשיכה לשתות, לא משנה כמה ניסיתי לעצור בעדה היא לא הייתה מוכנה להפסיק. בשלב מסויים היא פשוט תפסה אותי מהחולצה וזרקה אותי על המיטה." בשלב הזה כבר הדמעות החלו לבצבץ בעיניו, ידעתי שקשה לו.
"אתה בטוחה שאת רוצה שאני אמשיך?" הוא שאל והפנה את מבטו אליי.
הינהנתי לשלילה עם ראשי, ידעתי שמהנקודה הזאת-הסיפור לא ישתפר.
"אני מצטערת נייל, אבל אני לא יודעת אם אי פעם אוכל לסלוח לך…" אמרתי בקול שבור וקברתי את ראשי בין ידיי.
הוא לא ענה, הוא רק התקרב אליי וחיבק אותי קרוב אליו.
ראשי היה מוצמד לחזה שלו. יכולתי להרגיש את ליבו פועם.
הרמתי את ראשי אליו. ידעתי שזאת כנראה הפעם האחרונה…
עיניו הגדולות והכחולות היו אדומות מבכי, לחייו רטובות מדמעות.
רכנתי לעברו לנשיקת פרידה, התזכורת האחרונה שהוא היה אי פעם שלי.
זה רק עשה את זה קשה יותר…
הטעם המלוח של הדמעות שלו הכאיב לי, רק גרם לי להבין שזה באמת נגמר.
התנתקתי בחוסר רצון.
"אנחנו עוד נתראה…" הוא לחש וליטף את שיערי.
הינהנתי וקמתי מהספסל לכיוון המזוודה שלי.
נופפתי לו לשלום. מקווה שהגורל עוד יפגיש בינינו…

~לאחר שלוש שנים~

"הודיה, שולחן חמש, פיצת פיטריות בתוספת כפולה של גבינה!" איגנסיו צעק לי מהמטבח.
רשמתי את ההזמנה במהירות וחזרתי לעבודה.
כן, חזרתי לעבוד בתור מלצרית בפיצרייה. חיה את החלום…
מאז שאני וניילר גמרנו, לא הפסקתי לחשוב עליו.
לא הייתי עם אף אחד אחר, אבל לעומתי הוא היה במערכת יחסים עם עשרות בנות.
אני לא יכולה לאהוב אף אחד מלבדו. אני לא יכולה להרגיש כלפי מישהו מה שהרגשתי כלפיו.
לא עובר לילה בלי שאני חולמת עליו… מידי פעם אני תוהה עם הוא עדיין חושב עליי, אם יש לו עדיין רגשות כלפיי.
אבל אני משוכנעת שזה לא נכון, הוא שכח ממני כבר מזמן.
סיימתי את המשמרת שלי ובאתי לעזוב הנחתי את הסינר שלי במקומו.
"אפשר לקבל תבלין לפיצה?" שאל קול גברי מאחוריי.
קפאתי במקום. מיד זיהיתי אותו.
נייל.
לא עניתי לו. פשוט עמדתי במקום ולא זזתי.
הוא נגע בכתף שלי וסובב אותי לכיוונו.
"הודיה?" הוא שאל בציפייה וחייך חיוך גדול.
"אמ… אני חייבת ללכת… ביי." גמגמתי במהירות בניסיון להתחמק ממנו ורצתי לכיוון המכונית שלי.
מה לעזאזל הוא עושה פה? למה הוא חזר?
שאלות רבות הציפו את ראשי, אבל לא היה לי הרבה זמן לחשוב עליהן. חשבתי רק עליו…
לאחר זמן מה הגעתי הביתה. יצאתי מהאוטו וסגרתי את הדלת מאחוריי.
"למה ברחת?" נשמע הקול שלו בשנית. הסתובבתי במהירות לכיוונו.
בפעם הראשונה בכל שלוש השנים האלה עיניי פגשו את עיניו.
"כי אני עוד לא יכולה לעמוד בזה שאתה קרוב אליי. אולי עבר זמן רב, אבל מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך. אבל… אני לא יכולה, פשוט לא." מילמלתי מרותקת למבטו.
"למה? למה את לא יכולה לשכוח, לסלוח? פגעתי בך, אבל עבר מספיק זמן בשביל שהפצעים יחלימו את לא חושבת?" הוא שאל והתקרב אליי.
"הצלקות שהשארתי לי עמוקות יותר מידי." אמרתי בכאב.
הוא הצמיד אותי לאוטו ותפס במותניי.
"הזמן מרפא הכל… אני אוהב אותך הודיה. אולי אני אידיוט, אבל זה בגלל שאני עיוור מאהבה…" הוא אמר שדמעה קטנה זולגת במורד הלחי שלו.
הנחתי את ידי הרועדת על הלחי שלו ומחיתי אותה.
"אז אתה עדיין אוהב אותי?" שאלתי בתקווה.
"מעולם לא הפסקתי…" הוא מילמל בלחש ונישק אותי נשיקה מתוקה על השפתיים.
זה מעולם לא נגמר, האהבה שלנו תשרוד לנצח…