ה-בן דוד – פרק 5 (על 1D)

מוקדש לשני סטיילס <3
מי שרוצה הקדשה שתבקש בתגובות :)

עיניה של אנג'י השחירו פתאום,לא היה ניתן לזהות הבעה בפניה.
שפתה התחתונה החלה לרעוד,ידיה ורגליה איבדו כל שליטה.
היא רצה בקושי לשירותים,נועלת אחריה את הדלת,דוחפת אצבע לגרונה,
מנסה להקיא,אך לא מצליחה.
היא התחילה לבכות,מתחילה לחשוב על כמה שרע לה.
היא הבחינה בסכין גילוח,היא זחלה אליה,מתחננת לכאבים.
הארי,ליאם,זאיין,נייל ולואי דופקים על דלת השירותים בפחד,בחשש ,
בחוסר ידיעה,מנסים לפרוץ אותה.
אנג'ל הגיעה אל סכין "למה יש צורך בחיים האלו?" היא צעקה,
צעקה שגם הבנים יכלו לשמוע, "אנג'י לא" צעק ליאם,הארי ביקש מכולם ללכת,לא להקשיב.
"אנג'י את שומעת אותי?" שאל הארי ברוגע,ואנג'י אכן שמעה אותו.
בשונה מהתקפי הדיכאון האחרים שלה,הפעם היא שמעה אותו.
היא הייתה נעולה בתוך עצמה,מנסה לצעוק אליו בכל כוחה.
"אנג'ל תפתחי לי" הארי התחנן,אנג'ל אזרה את כוחותיה,דמה נוזל מחתך קטן שהספיקה לחתוך.
היא פתחה לו את הדלת,הארי נכנס וסגר אחריו את הדלת.
מנגב את ידה של אנג'ל,נבהל מעט.
הוא תפס את ראשה הרטוב,מנשק אותו.
אנג'י ידעה,הארי הוא הסם שלה,התרופה,
היא ידעה זאת מהרגע הראשון שטבעה בעיניו,
מה שהיא לא ידעה זה שהוא גם המחלה שלה,הבן אדם שישגע אותה,
שיקפיץ אותה,שישנה אותה מקצה לקצה,הארי שלה..
היא חדלה מבכיה,מסתכלת עליו, "אנג'י,למה?" הוא שאל בעדינות.
"שמעת את לואי,אני שמנה,אף אחד לא ירצה אותי" היא אמרה בחוסר אונים.
"אני אוהב אותך,ואת לא שמנה" הוא אמר,נושק ללחיה.
הוא לקח טוש שחור, "הושיטי את ידך" הוא אמר לאנג'י.
בעזרת הטוש הוא צייר פרפר ובתוכו רשם 'us',
"תבטיחי לי,שבשבילנו לא תחתכי יותר" הוא ביקש,מלטף את ידה.
"בשבילנו?" היא שאלה, "כן אנג'י,בשבילנו" הוא חייך ונישק אותה.