התחלה חדשה – פרק אחד

נקודת המבט של מייקל –
קמתי מהמיטה משפשף את עיניי בעייפות ומוציא פיהוק קל מפי, הלכתי לעבר המקלח מצחצח את שיניי ושוטף את פניי.
אני חוזר לתיכון, מה עשיתי רע שזה מגיע לי?
רק שהפעם אני זה שהולך ללמד שם, זה שיחליט שם, אני האחראי.
טוב אני לא ממש מורה, רק סטודנט מתנסה, בהצלחה לי.
הלוואי שיכולתי לנגן ולשיר אבל לא, אני לא יכול.
זה נגמר, אין להקה, אין מוסיקה בחיים שלי יותר.
אני מתגעגע לאש, לוק וקאל הם היו החברים הכי טובים שלי מאז התיכון, היום אני כבר בן 22 , זה מוזר חשבתי שבגיל הזה המקצוע שאעסוק בו הוא יהיה מוסיקה, אבל הכל נהרס בגלל הריב המטופש הזה.
זרקתי על גופי סקיני ג'ינס שחורות עם חולצה שחורה של מטאליקה ונעלי ד"ר מרטינס שחורות עיטרו את רגליי.
רצתי מחוץ לבית לא לאחר ליום הראשון של העבודה נכנס למכונית המרצדס השחורה – אדומה שלי מכניס א המפתחות ומפעיל את המנוע והמקום הבא.
תיכון ריידל.
הגעתי למקום מחנה את האוטו, מסתכל על בני הנוער שצוחקים, מחייכים, מתמזמזים, נהנים. אני מתגעגע לתקופה הזו של חיי, אני כל כך מתגעגע לזה, לחלק הזה ממני.
הרגשתי גוף זעיר נתקל בזרוע שלי וראיתי נערה, יפיפיה וחטובה.
"פאק, דאמט, שיט סליחה סליחה סליחה אני פשוט ממהרת ומאחרת ושיט סליחה" אמרה במהירות. "זה בסדר, אני חושב שאני צריך לבקש סליחה כי את זו שקיבלה מכה מהזרוע שלי" אמרתי בחיוך והיא גיכחה מסדרת את משקפי הראיה שלה על אפה מהדקת את זנב הקוקו הגבוה שלה, השיער של היה שחור, שחור יותר מכל שיער שראיתי.
"מה שמך?" שאלתי מחייך אליה.
"היילי הולמס" אמרה בחצי חיוך, "נחמד להכיר אותך מיס הולמס מקווה שנפגש בכיתה" אמרתי מתרחק משם ונכנס לתוך הבניין האפור.
נערות עם חצאיות קצרצרות וחולצות בטן, תלבושת מעודדות.
בנים עם ג'קטים גדולים בצבע סגול צהוב בדיוק כמו המדי מעודדות, שחקני פוטבול.
שוב הקבוצות האלו, ה"מקובלים" וה"חנונים" , תמיד שנאתי את זה, את החילוק הזה.
הרגשתי משהו נתקל בזרועי והסתכלתי, היילי.
רק בלי המשקפיים, עם שיער פזור ומלא איפור מרוח על פניה.
מה קרה? איך זה קרה? למה זה קרה?
"סליחה שוב" אמרה בנימוס, לפני רגע קיללה כל שנייה.
מה היא מסתירה?
אבל אז ראיתי משהו, משהו שלא ראיתי כבר 3 שנים.
"מייק?"