התאונה, המחלה והאהבה -הקדמה-

-הקדמה-
הכל באשמתי…
עפתי קדימה. עפתי דרך החלון מתגלגלת על הכביש.
היתי חצי מחוסרת הכרה.
שמעתי פיצוץ. וראיתי את המכונית עולה באש.
הכל באשמתי….
אימא אבא רונה הקטנה. אפילו מרסי שלי.
העיניים אימו להסגר.
אבל לא רציתי להאמין. רציתי לראות את רונה יוצאת.
אבל מצד שני רציתי להתעורר כבר.
כל זה רק סיוט.
שמעתי את הסירנות. הם באו קודם עלי.
"הי עדין בחיים" צעק אחד הפרמדיקים.
הם הרימו אותי על אלונקה. ואז המשפט שפשוט שבר אותי.
"הם לא שרדו" שמעתי מי צועק.
מהר כמתי. ורצתי למרות כל מישי שניסה לעצור אותי.
"לא" צרחתי והשתוללתי. לא הבנתי איך יש לי כל כך הרבה כוח.
"רונה" צרחתי שוב. הפרמדריקים האלה הזריקו לי חומר הרדמה.
"בבקשה לא" אמרתי ונפלתי לידיו.
פתחתי את עיניי והיתי בחדר לבן. הכל מסביבי היה לבן.
התרוממתי לישיבה.
"הו בלה" אמרה דודתי שני.
"שני" אמרתי.
"אני כל כך מצטערת" היא אמרה.
"מה קרה" שאלתי.
"את לא זוכרת עם המכונית" שאלה ואז ניזכרתי.
"זה חלום" אמרתי והתנתקתי ממנה.
"לא זה לא נסיכה קטנה שלי" אמרה שני.
"לא!!!! זה היה רק סיוט" התחלתי לצרוח ולהשתגע.
"דוקטור" שני צרחה.
ניכנס איזה דוקטור והזריק לי חומר הרדמה שוב.
הפעם היתי חזקה.
"אז זה לא היה חלום" שאלתי את שני. רגוע יותר.
"לא נסיכה" היא אמרה ואני הנהנתי.
"נסיכה את עוברת לגור איתי בלונדון" אמרה בשקט שני.
"מה אני עוזבת את ניו יורק" שאלתי.
"כן" היא אמרה .
פתאום ניפתחה הדלת. ומרסי היתה בידים של הדוקטור.
"מרסי" צרחתי.
"היא קפצה אחוצה" אמר הדוקטור.
הוא הושיב את מרסי עלי ויצא החוצה .
"מרסי אנחנו נוסעות ללונדון" אמרתי וחיבקתי אותה חזק.
"שני אני יכול לדבר איתך" שאל הרופא.
"כן" היא אמרה ויצא. הדלתות הן זכוכית.
ראיתי אותה שמה את ידה על פיה.
הם ניכנסו.
"בלה נסיכה התאונה. היא פגעה בלבלב שלך" אמרה שני.
"זה אומר" שאלתי.
"שאת חולה בסוכרת" אמרה שני.
נפלתי אחורה. ועצמתי עיניים.
""לפחות זה לא גרוע יותר" אמרתי מנסה לשנות את המצב רוח.
……
הגענו ללונדון..
שני עזרה לי להכניס את המזודות עם כל הדברים.
"תודה" אמרתי ועליתי למעלה.
היתי עדין עם רגל שבורה וכמובן עם קבים. ותחבושת על הראש.
"בואי מרסי" אמרתי לה והיא לקחה בפה את התיק שלה.
ניכנסתי לחדר.
"אוקי מתוקה מחר יום ראשון בבצפר" אמרתי לה וניכנסתי ישר למיטה ונירדמתי.
מרסי ניכנסה לבין הידים שלי.
-בוקר-
שני הסיעה אותי לבצפר.
"אוקי נסיכה את זה תתני לכל המורות שלך" אמרה ואני יצאתי.
"הו ונסיכה יום טוב" היא חייכה ואני חייכתי בחזרה.
הרמתי את התיק על הכתף והתכלתי לצעוד.
מלא מבטים היו עלי. וזה קצת חירפן אותי.
הגעתי למזכירות.
"שלום אני תלמידה חדשה" אמרתי.
"הו כן את בלה רואן" שאלה המזכירה שניראתה מבוגרת.
"זאת אני" אמרתי ומנסה לחייך.
"כיתה יא' 7" היא אמרה ואני התחלתי לחפש אותה.
בדיוק בצלצול מצאתי את הכיתה.
אבל כל הילדים דחפו אותי וניכנסו.
נפלתי אחורה על התחת.
"צריכה עזרה" שאל מישו עם מבטא בריטי.
"כן" אמרתי ולקחתי את הקבים.
הוא עזר לי לקום. "בלה" אמרתי והוא חייך .
"ליאם" אמר ואני חייכתי עליו. לשם שינוי חיוך אמיתי.
ליאם ניכנס מהר לכיתה.
"אני לא אוהבת לראות תלמידים מחכים לי בדלת" אמרה כניראה המורה.
"הו אני כל כך מצטערת אני חדשה" אמרתי והיא הרימה את ראשה לכיווני.
"אוקי בואי" היא אמרה וניכנסה לכיתה.
"תלמידים יש לכם תלמידה חדשה" אמרה המורה כולם ניהיו בשקט והסתכלו עלי.
"תספרי על עצמך" אמרה המורה.
"אוקי, אז היי קוראים לי בלה רואן" אמרתי ונשמתי עמוק.
"אני בת 18 וחצי, אני אוהבת לצייר ולרקוד" אמרתי .
"עכשיו שכל אחד ישאל משו" היא אמרה.
"כן רונה" היא אמרה וקפאתי.
"בלה" שאלה המורה.
"סליחה מה" שאלתי וכולם צחקו.
"רונה שאלה עם זה בלונדיני זה הצבע הטבעי שלך" המורה אמרה.
"כן" עניתי.
"רון" המורה אמרה שוב.
"למה הרגל שלך שבורה" הוא שאל ושוב קפאתי. לא לא זה חוזר עלי.
"אני מאוד מצטערת" אמרתי ויצאתי מהכיתה.
הלכתי הכי מהר שאני יכולה. הגעתי לדשא ופשוט היתישבתי עליו.
נישכבתי אחורה מנסה להסדיר את הנשימה.
פלאשבאק:
"נו אבא זה חשוב זה מטען" אמרתי לאבי.
"טוב חמודה אבל תמהרי" הוא אמר ועשה סיבוב ו…
סוף פלאשבאק.
"בלה" מישו הסתיר את השמש.
פתחתי את העיניים וראיתי מעלי את ליאם.
"הו היי ליאם" אמרתי והתישבתי.
"גברת מקפי שלחה אותי" הוא אמר.
"אוקי אני באה" אמרתי קמה בכוחות עצמי.
ניכנסתי שוב לכיתה.
"זה פתק מהרופא שלי" אמרתי והראתי לגברת מקפי הזאת את הפתק.
"אין בעיה חמודה" היא אמרה ואז הרים את היד שוב רון.
"אז למה הרגל שלך שבורה" הוא שאל.
נשמתי עמוק.
" המכונית של המשפחה שלי עברה תאונה, אני היחידה שסרדה כמובן יחד עם הכלבה שלי מרסי" אמרתי וכולם השתתקו.
"חמודה יש לך מקום מאחורה ליד ליאם, ליאם תרים יד" היא אמרה והלכתי לשבת ליד ליאם.
"היי" הוא לחש.
"היי" אמרתי והסתכלתי על המורה.
אני חלמתי בהקיץ.
חלמתי שאימא אבא ורונה בחיים.
"בלה" שמעתי את המורה צועקת.
"סליחה גברת מקפי" אמרתי.
~סטופ~
הי אז הבנתם אני בלה.
המשפחה שלי מתה בתאונה.
והכל באשמתי.
יש לי שיער בלונדיני עד הכתפים.
אני נמוכה. ויש לי עיניים חומות.
~המשך~
"בלה ניגמר השיעור" היא אמרה וקלטתי שאין אפחד בכיתה.
"אוקי" אמרתי קמה והתקדמתי לדלת.
"בלה פשוט תצאי אחוצה עם את צריכה" היא אמרה ואני הנהנתי.
הלכתי לקפיטריה. לקחתי סלט וכוס קולה זירו.
היתישבתי בשולחן לבד.
ואכלתי לאט לאט את הסלט.
"ואס הפנינג" שמעתי ובין רגע ישבו מולי חמישה בנים ובניהם ליאם.
"היי" שאלתי.
"בלה תכירי אלה הם חברים שלי. הם איתי בלהקה" ליאם אמר והנהנתי.
"רגע יש לכם להקה" שאלתי.
"כן ואני מבין שאת לא יודעת עלינו" אמר זה שאמר את ואז משו.
"אלה הארי זאין נייל ולואי" אמר והצביע על כל אחד.
"בלה" אמרתי והם חייכו עלי.
עברה לידנו איזה אחת והיא העיפה 'בטעות' את אחד הקבים שלי.
"אופסי" היא אמרה.
"ליר תפסיקי" אמר ליאם .
קמתי בכושי מנסה להגיע לקבים.
כולם קמו ועזרו לי .
זה היה ניראה כזה מצחיק. הארי וזאין הרימו את הרגלים שלי.
נייל ולואי תמכו בגב שלי. וליאם עזר לי להגיע לקב. (קבים ביחיד)
"תודה בנים" אמרתי שאני צוחקת.
"ואו אני לא הצלחתי להצחיק אותה בשבוע האחרון" שמעתי את שני.
"שני" שאלתי מסתובבת עליה.
"היי נסיכה באתי עם המזרקים" היא אמרה והלכתי עליה.
"תודה אבל פעם הבא אני יכולה להזריק לבד" אמרתי ולקחתי ממנה.