השירים שלי פרק 6

נקודת מבט של אלה:

שקד הייתה במשבר נוראי! עברה חצי שנה מאז הפעם האחרונה שהיא שתתה ויותר מחצי שנה שהיא השתכרה ובכתה ככה! ידעתי שהפעם אין זה קשור לתובל. היא אינה בוכה על תובל עוד, אך אם אין זה תובל שגרם למשבר זה, אז מי? או אולי כדאי לשאול מה גרם לכך? איני ידעתי עוד מה לחשוב, אך ידעתי שככה, היא אינה יכולה להישאר. אני ונייל חיכינו למונית שהזמנו לפני מספר מועט של דקות.
הסתכלתי על נייל. הוא היה כה נאה, עיניו הפנטו אותי כל פעם שהסתכלו אל תוך עיני שלי. כל פעם שידינו נגעו אחת בשנייה -אפילו אם זה קרה בטעות- הרגשתי זרמים חשמליים נשלחים אל ליבי. ידעתי שאני מפתחת כלפיו רגשות וידעתי שגם הוא מרגיש כך גם כלפיי הלוא הוא לא עזב אותי אפילו לשנייה כל הערב, אך האם שווה לקחת את הסיכון? כשאני מודעת לכך שאין הוא נשאר פה? ומעין לי לדעת שהוא אינו כמו דני? דקירה קטנה הורגשה בליבי כאשר חשבתי על דני. לא כי עוד הרגשתי אליו משהו! אלא כי המעשה שעשה, עוד הכביד עליי.
"שקד, חכי שקד. מה קרה לך?" המחשבות שלי על העבר נקטעו על ידי צעקתו של לואי אשר רץ אלינו מכיוון כניסת המועדון.
"למה שמשהו יקרה לי?" אמרה לפתע שקד בציניות עם חיוך מלגלג על פניה והמשיכה "זאת אומרת, למה שמשהו טוב, יקרה לי? הרי היקום שונא אותי. זהו ההסבר היחידי לכך שפגשתי את תובל" אמרה ובמילה זאת, החיוך ירד מפניה וקולה הפך להיות רציני וחזק יותר "אבל, בואו נשאיר אותו בצד ,הרי, עליו אני עוד מתגברת. אבל, אתה לואי – חתיכת חרא!" צעקה את סוף המשפט כשהיא מצמידה אצבע אל חזהו. הדמעות ירדו מעיניה בשטף והבעת פניה הראתה את פגיעותה. אוי לא! היא חוזרת שנתיים אחורה, כמו שהיא הייתה אחרי מה שקרה עם…. תובל. משהו אינו הגיוני, עברו שנתיים מאז המקרה שקרה לה עם תובל, וחצי שנה מאז שהיא שתתה והתנהגה כמו עכשיו. מה קרה לה?
"מה עשית לה?" שאלתי את לואי, הרי אם שקד מטיחה בו האשמות אין כל צל של ספק, שזה קשור אליו, הרי שקד מוציאה את כל האמת שלה – כשהיא שיכורה.
"אל תדאגי אלה, הוא לא אשם" אמרה שקד כשהבעתה עדיין פגיעה אך הפעם, חיוך שבור עלה על שפתיה. העברתי מבט אל לואי, הוא היה נירא עצוב, שבור ואולי גם מעט כועס? זועם? לא יכולתי לדעת.
"הוא לא אשם אלה. זו אשמתי, שנתתי לעצמי לחשוב, שאולי, סוף סוף, אחרי שנתיים, אוכל להתגבר על תובל. אך כנירא שלא מגיע לי להתאהב שוב" אמרה שקד בטון ציני אך היה ניתן להבחין בטון של כאב מתגנב לקולה. היא נראתה שבורה יותר עם כל מילה שהוציאה מפיה. כאב לי לראות אותה ככה, פגיעה, שוברה, מפורקת…שוב.
המונית הגיעה ונייל שהיה נראה מבולבל הכניס את שקד השיכורה לתוך המונית.
"אתה רוצה לבוא איתנו לואי?" שאלתי, אך ידעתי את התשובה לבדי. הסתכלתי עליו, הוא היה נירא מבולבל, שבור ופגיע. הוא ענה 'לא' חלוש ואני הסתובבתי ונכנסתי לתוך המונית, חושבת על כל מה שקרה בדקות אלו.