השירים שלי פרק 19

נקודת מבטה של שקד:

אני ודני היינו על מטוס ללוס אנג'לס עם חיוך ענק על פנינו.
אבינו עבר את הניתוח בשלום ועכשיו הם הורינו עוברים איתנו ללוס אנג'לס, הם החליטו שהם רוצים לבלות איתנו יותר וידעו שאנחנו חייבים לחזור ללוס אנג'לס בגלל עבודה וחברים אז הם עברו איתנו, אין מאושרת ממני עכשיו,טוב אולי חוץ מדני.
הם קנו דירה קרובה אלינו ואתמול כבר העבירו את רוב חפצם.
באוזניי היו תחובות אוזניות קטנות והשמיעו שירים מוכרים.
לא פעם ולא פעמיים שמעתי שירים שאני ודני עבדנו עליהם, חיוך עלה על פניי כל פעם שהם נישמעו, אך ירד במהירות כשנזכרתי בבנים שלא הספקתי לסיים את העבודה שלי איתם. בזמן האחרון של דבר שעשיתי הזכיר לי אותם.
כשבכיתי, נזכרתי בהם.
ששמעתי מוזיקה, נזכרתי בהם.
ראיתי טלויזיה, נזכרתי בהם.
אכלתי, נזכרתי בהם.
כל דבר הזכיר לי אותם.
לפתע מחשבה לכתוב על זה שיר עלתה במוחי ואני התחלתי לחפש עם יש עליי דף ועט.
כשלא מצאתי נאנחתי והתחלתי לכתוב ב'פתקים' באייפון.
לפתע המחשבה על המחברת שלי חלפה ובמוחי וגרמה לי לקפוא.
המחברת נשארה באולפן.
אם מישהו מצא אותה?
אם מישהו פתח אותה?
מיהרתי לסלק את המחשבות האלה מראשי.
אני אגיע ללוס אנג'לס, אלך לאולפן, אמצא אותה ואקח אותה הביתה, אחביא אותה מתחת למיטה או כרית או משהו.
העיקר שאהיה בטוחה שאף אחד לא יקח או יגע בה.
בעוד אני מנסה חושבת על מקומות מחבוא הרגשתי איך העירנות עוזבת את גופי והשינה משתלטת עליי.
כעבור מספר שעות.
הייתי מול דלתות הזכוכית של בניין ההקלטות וחיוך היה מרוח על פניי.
פתחתי את הדלת ורצתי אל המשרדים, הולכת להודיע שחזרתי ואני מוכנה לעבוד.
פתחתי את דלתות המשרד עם חיוך רחב שירד כשראיתי את המנהל מדבר אם לא אחר מתובל.
מה לעזאזל קורה כאן????
זה לא יכול להיות. אני מדמיינת. הייתי מאושרת מידי והמוח שלי החליט שאני צריכה לחזור לדיכאון ויצר את ההזיה הזאת. נכון?
לא, זה תובל האמיתי.
עבר זמן רב מידי מכדי שההזיה הזאת תוכל להיות מדוייקת כל כך אם היא מבוססת על דמות שלא ראיתי כבר יותר משנה וחצי.
"שקד?" קולו של לואי נשמע מאחוריי, רק גורם לסיטואציה לכאוב יותר.
המנהל ותובל הרימו את ראשם בתדהמה. יכול להיות שדמיינתי אבל ראיתי סוג של זיק בעיניו של תובל, אבל זיק של..מה?
התאפסתי על עצמי ושידרתי ביטחון ואדישות כל כך לא מה שהרגשתי באמת.
"חזרתי לעבוד אדוני" דיברתי אך ואך עם המנהל, מרגישה את מבטיהם של לואי ותובל אליי.
לא יכולתי להתייחס אליהם כעת. לא ידעתי אם אצליח לעמיד פנים שאני בסדר כשאדבר איתם, עם האלה שהפכו אותי ללא בסדר.
"מצוין תוכלי לעזור לתובל עם האלבום של וואן דיירקשן" אמר וחזר לשיחה עם תובל אשר לא הוריד את עיניו ממני.
קפאתי למספר שניות אך אחר כך צעדתי לכיון האולפן שומעת צעדים מאחוריי. ידעתי מי זה גם מבלי להסתובב.
"שקד" לואי תפס בכתפי מעביר גלי חום וצמרמורות במקום שבו ידו הייתה לליבי.
הסתובבתי אליו ועיניי הכהות נפגשו עם עיניו הבהירות. התהפנטתי. בהיתי בפניו ולאט לאט התקרבתי אליו. לא שלטתי בעצמי. כבר למעלה מחודש שאני משתגעת ממנו ומרגשותיי ועכשיו הן יצאו. היינו מילימטר אחד מהשנייה. הרגשתי את הבל נשימותיו על שפתיי. עצמתי את עיניי ונישקתי אותו. נישקתי אותו בעוצמה ובלהט. יותר מחודש שפינטזתי על שפתיו ועכשיו שסוף סוף באמת הרגשתי אותם יכולתי לדעת בוודאות ששום פנטזיה לא מתקרבת למציאות. ליבי פעם בעוצמה, רגליי פירקסו, זרמי חשמל עברו בגופי והיה לי חם, ממש ממש חם. אח.. לואי תראה מה אתה עושה לי.
התנתקנו בכדי לנשום והבטנו אחד בשני עם חיוכים ענקיים על פנינו.
"אני אוהב אותך שקד. כל התקופה הזאת שלא היית וגם כשהיית ולא דיברנו… שברה אותי…הרסה אותי. תבטיחי לי שעכשיו את לא הולכת לי. תבטיחי!" אמר כשקולו מלא ברצינות ותחינה. ליבי עשה סלטה בחזי אך גם נצבט בכאב. עד כדי כך הכאבתי לו?
"אני מבטיחה. לואי אני אוהבת אותך" אמרתי בחיוך ענק. לא עברה שנייה והרגשתי את שפתיו על שלי. חייכתי כנגד שפתיו ונישקתי אותו בחזרה.
לפתע שמענו מחיאות כפיים. הסתובבנו לכיוון קול המחיאות, מתנשמים. תובל.
פיירטראק (הערת הכותבת: אני התמכרתי לשיר של סמוש אז עכשיו אני אומרת פיירטראק במקום פאק). שכחתי ממנו. לגמרי שכחתי. למה הוא חייב לבוא דווקא כשהמשכתי הלאה. הסתכלתי עליו בכעס ובשאלה אך הוא רק החזיר לי חיוך מלגלג ולפתע הוא הראה לנו מחברת.
המחברת שלי.
פיירטראק.
"אני מבטיחה. אני אוהבת אותך"