השירים שלי פרק 15

נקודת מבטו של לואי:
(החלק הבא מתחיל כמה דקות לפני שלואי נכנס לחדר)

דיברתי עם הארי מעט על תובל וגיליתי שגם הוא לא מחבב אותו כמוני.
ביקשתי מהארי את המספר של שקד כדי שאוכל לדבר איתה.
כאב לי שלא יכולתי לספר לה איך אני מרגיש.
"אתה רושם?" שאל הארי ואני באתי להוציא את הטלפון מכיסי אך גיליתי שהוא אינו שם!!
חיפשתי אותו בכל הכיסים שלי אך גם בהם לא מצאתי את הטלפון.
התכוונתי לבקש מהארי שיחפש עם הטלפון שלי בכיס שלו ואז נזכרתי שמתי אותו על שולחן של הציוד ההקלטה.
הודעתי להארי שאני הולך לקחת את הטלפון שלי והתחלתי לרוץ לכיוון חדר הקלטות.
כעבור 5 דקות ניצבתי מול הדלת של חדר ההקלטה.
פתחתי לחדר וראיתי את תובל יושב על הרצפה שמאחורי ארון פתוח והמון מחברות מפוזרות סביבו. הסתכלתי מעט מסביב וראיתי שהוא שינה את מיקום הרהיטים.
הסתכלתי על המחברת שהחזיק בידו וראיתי שרשום עליה "Shaked's poems. Do not touch".
ליבי התכווץ בפעם המיליון היום. כל פעם שרק הזכירו את שקד לידי כאב לי.
ראיתי שהוא מסתכל עליי בחזרה ושידו על הכריכה של המחברת מתכוונות לפתוח אותה.
התעצבנתי. מי הוא חושב שהוא?! רשום בפירוש לא לגעת במחברת ואני די בטוח שזה אומר שלא לקרוא את השירים בפנים, אז למה הוא חושב שיש לו זכות לחדור לפרטיות שלה?!
"באתי לקחת את הטלפון שלי" אמרתי לו בטון קריר. הוא הסתכל עליי עם הבעה כעוסה על פניו שעשתה לי טוב מעט, אהבתי לראות אותו כועס.
לא הערתי לו על המחברת אך נתתי לו מבט שהבהיר שכן ראיתי את המחברת ואת דעתי למעשיו.
כשלקחתי את הטלפון שלי ראיתי דיסק שראו שהקליטו עליו משהו (הערת הכותבת: כשמורידים משהו על דיסק אז החלק האחורי שלו ניהיה כסוף ושהוא נקי מתוכן החלק האחורי שלו סגול).
לקחתי את הדיסק והחבאתי אותו ב-בטנת הג'קט השחור שלי.
משום מה הייתה לי הרגשה שהדיסק קשור לשקד.
הסתובבתי לכיוון החדר נותן לתובל מבט עוין אחרון ויוצא אל הארי מחליט לוותר על השיחה לשקד.

נקודת המבט של נייל:

דיברתי עם אלה בטלפון כל הנסיעה למלון.
אני אוהב את אלה אבל לא עושה כלום כדי לא להיפגע כשאעזוב אך נירא לי שרק אפגע יותר אם לא אעשה משהו.
"אלה אממ…רוצה להיפגש עוד מעט יש לי משהו לספר לך" הוצאתי את המשפט מפי. ליבי פעם בחוזקה בחזי והרגשתי לחוץ, מעט זיעה קרה נאגרה על מצחי והרגשתי את כל גופי דרוך.
"בטח את האמת שגם לי יש משהו לומר לך וזה לא לטלפון" אמרה שקולה מעט לחוץ כמו שלי. נשמתי מעט בהקלה אך הלחץ עדיין שלט בי.
"עוד שעה אצלך?" שאלתי. כבר הייתי בביתה ובבית של כל האחרים נפגשנו כמעט כל יום כמעט גם מעבר לעבודה.
"כן. נתראה אצלי" אמרה שקולה מעט לחוץ פחות.
ניתקתי את השיחה ובדיוק הגענו אל המלון. אני רצתי אל החדר לא חושב על כלום -אפילו לא על אוכל- מלבד איך אני אסביר לה את רגשותיי כלפיה וחוסם את המחשבה השלילית על זה שיש מצב שהיא אינה מרגישה אותו דבר כמוני.