השירים שלי פרק 13

נקודת המבט של לינה:

הייתה זו שעת בוקר מאוחרת כשהתעוררתי מצלצול הטלפון של ביתי.
"הלו?" עניתי, קולי צרוד מעט מכיוון שרק התעוררתי.
"לינה, תגידי מה קרה? למה שקד ודני התפטרו ולמה לא ענית לי אתמול כשהתקשרתי אלייך?" שאל כשקולו מעט…חשדן? מהסס? לא הייתי בטוחה. לפתע נזכרתי באתמול,שכולנו ליווינו את דני ושקד אל המטוס בגלל שאביהם חלה ב…סרטן. לא הכרתי אותו מכיוון שלא הכרתי את משפחתה של שקד ואביה וגם את הוריה של אלה לא הכרתי, מכיוון שהכרתי את כל החבורה רק כשהגיעו ללוס אנג'לס.
כאב לי על שקד ודני שבטח סובלים עכשיו כל כך. ידעתי איך הם מרגישים מכיוון שלפני בערך 5-4 שנים גם דודתי חלתה בסרטן. אומנם דודתי עכשיו בריאה וחיה אך זכרתי את הכאב של התחלה שרק גילנו על כך.
"לינה" צעק לפתע הארי מצדו השני של הטלפון והעיר אותי ממחשבותיי.
"סליחה פשוט חשבתי על שקד ודני, הם גילו לפני יומיים שאביהם חולה ב…סרטן" אמרתי, קולי אינו עולה על לחישה והמחשבות עדיין הסתחררו בראשי שנזכרתי שיש אפשרות שאין הם יחזרו בקרוב או יחזרו בכלל.
"מה?!" הייתה תגובתו של הארי. התחלתי לספר לו מה קרה כל היומיים האלה מסתירה את החלק ששקד אולי לא תחזור.
"אני לא מאמין" מלמל הארי אחרי שסיימתי לספר לו הכל.
"הארי בוא סיימון קורא לנו" צעקה נשמעה ברקע והבנתי שהארי צריך ללכת. די התאכזבתי שלא היה לנו יותר זמן לשוחח, רק עברו יומיים בלי שדיברנו וכבר התגעגעתי אליו כל כך. 'מעניין איך תגיבי שהם יחזרו ללונדון' מחשבה עלתה לראשי. מחשבה שהדחקתי כבר שבוע, אך עכשיו כבר לא.
"טוב בייב אני ידבר איתך יותר מאוחר אני חייב לעוף" מלמל. פלטתי 'ביי' קטן וניתקתי.
התחלתי להתארגן לעבודה היום אנחנו מצטלמות למגזין של 'פוראבר 21'.
בעודי מוציאה סריג סגול כהה וסקיני ג'ינס רגיל מארוני חשבתי עלי ועל הארי ומה באמת יקרה אחרי שהם יעזבו.

נקודת המבט של זאין:

ישבנו כולנו בחדר אוכל של המלון, מחכים שסיימון יתחיל לדבר. אני הייתי עצבני ולחוץ. למה אביה לא ענתה לאס-אמ-אס שלי אתמול? מה קרה לדני ושקד? ולמה סיימון קרא לנו? רגלי זזה בעצבנות כל השיחה עם סיימון שדיבר על זה שאולפן מצא אתמול מישהו שכותב שירים וגם עורך מוזיקלי ושנלך להתארגן כי אנחנו חייבים כבר להתקדם עם האלבום.
אחרי שהוא הלך באנו לקום אך הארי עצר בעדנו.
"תקשיבו יש לי משהו לומר לכם" אמר קולו רציני. בחנו את פניו מנסים למצוא רמז למה שהולך לצאת מפיו אך הבעתו לא הסגירה שום רגש שדיבר.
"שקד ודני גילו לפניי יומיים שאביהם שחי עם אימם בישראל חולה בסרטן ואתמול הם טסו חזרה לישראל כשכל הבנות ליוו אותן אז בגלל זה הבנות לא ענו לנו אתמול" באותו רגע חשתי הקלה וגם לחץ -שילוב מוזר- הקלה כי זה מסביר למה אביה לא ענתה לי ולחץ כי שקד הייתה ידידה מאד טובה שלי וכואב לי לחשוב שקשה לה כל כך עכשיו ובנוסף לזה היא עדיין שבורה מלואי ששבור ממנה. לואי! מהר הפנתי את מבטי אליו, עיניו היו פקוחות לרווחה והבעה כאובה תפסה את פניו. מסכן, כמה כאב הוא ושקד חוו השבוע, לעזאזל עם שניהם! איך הם לא שמים לב שהם אוהבים אחד את השני? למה הם לא עשו כלום?
כולנו התפזרנו להתארגן ואני נזכרתי שאביה עובדת היום אז אנחנו ניראה אותה, אני יראה אותה! המחשבה חמימה את ליבי וגרמה לחיוך קטן לעלות על שפתיי.

נקודת המבט של אביה:

רציתי לדבר היום עם זאין בנוגע להודעה שלו אתמול. הלכתי במסדרונות האולפן כשמחברת תווים בידי והגיטרה תלויה על גבי. חשבתי על שקד ועל דני ומעט דמעות עלו בעיניי, לעזאזל! אבא שלהם היה הבחור הכי טוב לב שתפגשו, למה זה מגיע לו?
"שלום אביה" שמעתי מישהו מדבר בעברית מאחורי וקולו – היה מוכר. מוכר מידי.
קפאתי במקומי. זה לא הוא! זה לא יכול להיות הוא! הסתובבתי כדי לוודא שאוזני משטות בי אך למרות שכל כך רציתי לגלות שאני טועה, צדקתי. זה היה תובל, האקס של שקד. הבן אדם שבגללו שקד הייתה שותה כמו מטורפת במשך שנה וחצי.
"תובל" קולי היה ארסי, מה הוא עושה פה?
"נחמד לראות גם אותך אביה. עכשיו איפה שקד?" אמר בקול מעט מלגלג. הוא באמת חושב שאני אגיד לו?
"למה אתה חושב שאני אגיד לך את מיקומה?" שאלתי קולי קר וארסי. חיוכו לא ירד מפניו אלא התרחב.
"אוקיי, אל תגלי לי. אני אוכל למצוא אותה לבד" אמר והתקדם לחדר ההקלטות. מה? למה הוא הולך לחדר ההקלטות?
"הנה את אביה" שמעתי את זאין מאחוריי. הסתובבתי אליו שחיוך על פניי, הוא היחיד שיכול לגרום לי להרגיש טוב כל כך גם אחרי שיקרה לי הדבר הנורא בעולם. נישקתי אותו וכשהתנתקנו ראיתי את כל הבנים עצובים ואת לואי שבור במיוחד. מה קרה כאן?
"שמענו על שקד ודני" אמר לפתע ליאם וההבנה הפציע בי.
דיברנו על הנושא מעט כי ראיתי את לואי מתכווץ מעט כל פעם שרק הזכרנו את שמה של שקד והלכנו אל חדר ההקלטות. אל תובל.