השירים שלי פרק 12

נקודת המבט של אביה:

אני, שקד, דני, אלה,אוליב ולינה נסענו ביחד לשדה התעופה, נפרדים משקד ודני שצריכים לטוס חזרה אל אביהם החולה הנמצא כעת בישראל.
כאב לי לחשוב על אביהם של שקד ודני. תמיד הוא היה כה נחמד ואוהב, כמו דוד או קרוב משפחה ועכשיו לחשוב שהוא….חולה במחלה הנוראית הזאת, הכאיב לי נפשית.
ידעתי שאיך שאני מרגישה כך גם אלה מרגישה וללא ספק שדני ושקד מרגישים כאב חזק הרבה יותר מאיתנו.
לפתע הרגשתי ברטט בכיס האחורי של מכנסי.
'הודעה חדשה מאת: אהובי החתיך :-* ' היה רשום.
לא עניתי לו יש דברים יותר חשובים עכשיו מאשר זאין, זאת אומרת אני אוהבת אותו, מאד, אך שקד ודני צריכים אותי יותר מאשר זאין.
הגענו לשדה התעופה כשדממה מלווה את כולנו.
עזרנו להם לסחוב את המזוודות עד איזה ספסל שהיה בפינה.
כל הבנות ישבו על הספסל צופות בדני קונה כרטיסי טיסה בדוכן המכירה.
"אני אולי לא אחזור ללוס אנג'לס" פצתה שקד את פיה והשאירה את כולנו המומות. אין היא רצינית. נכון?
"את לא רצינית. נכון?" שאלה אלה את השאלה שעברה בראש של כולנו.
"אני רצינית. אני רוצה להישאר בישראל ולנצל כל שנייה שיש לי אם הורי" אמרה. הבנתי אותה, היא מרגישה רע על הזמן שאינה הייתה לידו. ליד אביה (הערת הכותבת: אביה זה אבא שלה. לא אביה הדמות והמחברת באתר) אך בכל זאת, מה יהיה עכשיו אם הדירה המשותפת שלנו? מה יהיה אם החברות שלנו? ומה יהיה איתה ועם לואי?
"אבל-" אמרה אוליב ושקד קטעה אותה "זה לא בטוח, אבל תבינו אותי תבינו באיזה מצב אני נמצאת. אני לא ינתק מכן קשר ואולי אני יחזור לכאן בעוד כמה שנים אבל בינתיים אני רוצה להישאר עם ההורים שלי" אמרה וקמה מתקדמת לכיוון של דני שקרא לה מנופף בידו עם הכרטיסים. קמנו כולנו והלכנו אחריה עד למקום בו כבר לא יכולנו לעבור.
התחבקנו ואמרנו כמה נאומי פרידה שונים ושיחררנו אותם לדרכם.
אנ ושאר הבנות – אוליב, אלה ולינה – התקדמנו לכיון היציאה אך לא יכולתי שלא לסובב את ראשי בפעם האחרונה להסתכל על חברתי השבורה מתקדמת לכיוון המטוס שיסיע אותה אל הוריה, הרחק ממני.

נקודת מבט חיצונית:

הוא התקדם במסדרונות האולפן, מחפש אחר משרד המנהל.
אחרי מספר שניות הוא ראה אישה עם כוס קפה בידה מתקדמת לכיוונו שמבט מאופק על פניה.
"סליחה?" פנה אליה בתקווה שתדע להדריכו אל משרד ההנהלה. היא הסתכלה עליו כאילו רק עכשיו ראתה אותו וחיוך רחב ומפה על שפתייה, מנסה לכבוש את הבחור שחור השער שעמד מולה.
" את יודעת איפה משרד ההנהלה" אמר עם חיוך מזויף מדחיק את הצורך לגלגל עיניים.
"בוודאי. בוא אחרי" אמרה בקול שמתאמץ להיות חושני וסקסי אך באוזניו נשמע רק פתטי ועלוב. כאילו לא השפילה את עצמה מספיק היא הלכה באיטיות מענטזת מעט את ישבנה והבחור רק החניק גיחוך, מתעלם מהסימנים העבים שהיא שולחת אליו.
אחרי שהגיעו למשרד היא לחצה את ידו והשחילה כרטיס עם המספר שלה לתוך כיס מכנסיו.
הוא רק חייך אליה בזיוף ונכנס למשרד המנהל.
"מי אתה?" שאל המנהל כשהבעה חושדת עלתה על פניו.
"אני רוצה להיות כותב השירים החדש" אמר והגיש מספר שירים שרשם בעצמו.
המנהל התרשם מהכמות השירים ומהכתיבה המרשימה של הבחור הצעיר ולכן החליט שמכיוון שאין הרבה הצעות וגם אין מספיק זמן למצוא מישהו או מישהי אחר/ת לקחת את הבחור הצעיר בתור כותב שירים החדש.
"התקבלת תמלא רק את הטפסים האלו" אמר והגיש לו שני דפים. הבחור מילא את הטפסים כשחיוך מרוצה על שפתיו.
"אוקי… תובל שפיר" אמר המנהל לאחר שקרא את השם שרשם הבחור בטפסים.
"ברוך הבא לעבודה וקווה שתאהב את לוס אנג'לס" אמר כשראה שהבחור רשם שהגיע מישראל ונחת לפני יומיים.
הבחור חייך לחץ את היד של המנהל ויצא החוצה כמחשבה אחת עוברת בראשו 'עכשיו נותר רק למצוא את שקד'.