הקדמה לסיפור החדש שלי: Stuck In The Moment

אוקי אז למה Stuck In The Moment? כי הסיפור הזה נורא מזכיר את השיר הזה של ג'סטין: (http://www.youtube.com/watch?v=-8-P8yQi6pc)
חחחח כל החברות שלי שקראו אותו, (בסך הכל 2) אומרות שהוא יפה וממכר חחח וכל החרטות האלו ואני.. אמ… גם אוהבת אותו.. חח :)
אזזזזז בלי עוד עיכוביםםם:
הקדמה:
"לא!! למה??” התחלתי לבכות
אני חושבת שזו הייתה הפעם היחידה שבכיתי. מאז גיל 12.
"אנחנו מצטערים.. זה סופי..” אבא שלי אמר לי
"אבל למה??” שאלתי שוב
"זה דברים שלא תביני.. דברים של מבוגרים..” אמא שלי התחמקה
"תפסיקו כבר להגיד את זה!! אני כבר בת פאקינג 15!!!” צרחתי אני חושבת שבאותו היום חטפתי התמוטטות עצבים.
"אמבר בבקשה..” אבי ניסה להרגיע אותי
שיחררתי צרחה חטפתי מעיל שהיה תלוי על הקולב ורצתי החוצה.
רציתי להיות לבד. רק לבד. עם עצמי.
טיילתי ברחובות לונדון, לא מפסיקה לבכות.
"אנחנו מתגרשים…" הקול של ההורים שלי המשיך להדהד בראשי
לא. לא יכול להיות. הרי, היינו משפחה כל כך מאושרת.. איך כל מי שמכיר אותי יגיב?
איך אני אחזור לבצפר? עם מי אני אהיה? ולמה הם אמרו לי את זה שבוע לפני היומולדת שלי?
מה, אני אצטרך לעבור? מה עם החברים שלי? המצב החברתי שלי היה כלכך טוב פה..
מה יקרה שיגלו את זה..? הרבה שאלות לא הפסיקו להדהד לי בראש.
אבל השאלה שהכי הציקה לי.. עם מי אני אגור?
אחרי טיול של שעה בערך החלטתי לחזור הביתה.
"אמבר!! דאגנו!! איפה היית??” אמא שלי חיבקה אותי חזק ואני מיהרתי להתנתק ממנה.
"מי גרם לזה?” שאלתי וההורים שלי החליפו מבטים
"נו. אני רוצה תשובות" זירזתי אותם ושניהם שתקו
"אני" אמא שלי הרימה את ידה ואמרה
"למה? למה??” שאלתי ושוב עמדתי לבכות
"אמבר… אני מבטיחה לך שיום אחד את תדעי אבל לא עכשיו… לשנינו קשה ו-”
"לא!!! אני רוצה תשובות עכשיו!!!” צרחתי
"אמבר..” אמא התחילה לבכות
"מה קרה?? אני רוצה שתספרו לי!!” אמרתי שוב בוכה מחדש
ההורים שלי החליפו מבטים
"אמבר..” אבי התחיל לומר
"מה?” ניסיתי להירגע
"אמא חולה. לא נשאר לה עוד הרבה זמן לחיות.. ככה הרופא אמר.” אבי אמר ואני צנחתי על הספה
"אנחנו לא באמת תיכננו להיפרד.. אבל ידענו שאת תנתקי עם איתי קשר אם תדעי שאני גרמתי לזה, והעדפנו ש.. לא תדעי" אמא התיישבה לידי וחיבקה אותי
"לא. בבקשה תגידו שאתם משקרים.” התחננתי ובכיתי
"לא.. הלוואי שכן אבל אנחנו לא..” אמא בכתה
"כמה זמן? כמה זמן נשאר לך?” שאלתי את אמא
"חודשיים.. ככה הרופא אמר..” היא ענתה ושתינו בכינו
"הכל יהיה בסדר..” היא חיבקה אותי חזק והבטחתי לא לעזוב אותה.
ישבנו אני, אמא, אבא על הספה מחובקים עד שהדלת נפתחה ודילן האח הקטן שלי נכנס
"מה קרה? למה אתם בוכים?” הוא שאל חושש
"דילן.. אני ואמא.. נפרדים" אבא אמר בחשש ודילן גם התחיל לבכות
"אני עולה לחדר" אמרתי מתייפחת
המשכתי לבכות גם שם. הרבה. אני לא חושבת שאיי פעם בכיתי ככה.
כל הלילה בכיתי. לא יכולתי להפסיק.. איך אני אסתדר בלי אמא? מה אני אעשה? איך אני אמורה ללכת מחר לבצפר ולהראות שהכל בסדר אצלי?
אחרי עוד כמה שאלות כאלו נרדמתי, בלי תשובה…
~~~ אוקי אני בטוחה ששיעממתי אתכן, אבל אני מבטיחה שההמשך יותר מעניין חחח~~~