הסיפור שלא התחיל – הקדמה תיכנסו או שאתם מתים… >

~הקדמה~
*אביה*
עליתי לרכבת, הריח המעושן והמסריח של אנשים רבים ככל האפשר שעברו בה, נכנסו ויצאו נכנס לאפי ולא מרפה, הוא חונק את גרוני ואני משתעלת, חזי כואב לאחר נשימה קלה של אוויר אבל אני לא מתחרטת, אני עושה את זה כאן ועכשיו – לפני שיהיה מאוחר מידי לעזוב.
אני לא מאמינה שככה חוויתי את יום ההולדת ה-17 שלי, אני פשוט לא יכולה לשאת את זה יותר, מאז שראיין מת אני מרגישה כאילו הכול מוטל עליי, ועכשיו, אחרי שאימא שלי נפלה לסמים ואת אבי איבדתי מזמן אני לא מסוגלת לשאת זאת יותר, אני יוצאת להתחיל חיים חדשים עם אנשים חדשים, מזלי שאני חכמה יותר מההורים שלי והחלטתי לקבל את בקשתם של מכללת מילקוויד ללמוד אצלם כדי לקבל עתיד יותר טוב מזה של שאר משפחתי, בלי ההורים שלי ובלי עוד סכנות חיים.
התיישבתי על אחד המושבים המעופשים ברכבת, הבד שמצפה אותו היה קרוע למחצה ועמד להתקלף מעל הספסל העקום, הריח המשיך לעטוף אותי ולבלבל את חושיי, רציתי רק להגיע לרגע שאני מאושרת, לעבור את כל הבורות שבדרך למצוא את עצמי בפסגה תוך רגע.
אך אני לא יכולה.
הצלקת שאני נושאת בנפשי תישאר שם לנצח, לא תרפה ולא תשכיח ממני את הלילה ההוא.
הלילה שבו האדם היחיד שסמכתי עליו חמק מבין ידיי גם הוא…
אחי.
אחי הבוגר ממני בשנתיים בלבד, ראיין.
הוא היחיד שאהבתי, שיכולתי לדבר איתו על הכול.
וגם הוא נעלם.
איש אחד התיישב לידי, הוא היה מוסתר בכל הגוף, מעיל ארוך כיסה שלושה רבעים מגופו, המכנס את הרבע השני וכובע עור את ראשו, בקושי ראיתי את עיניו כשהסתכל עליי ונבהל כשראה אותי.
"מה כלכך מבהיל אותך?" שאלתי בקול יבש, רק רציתי עבור את הרכבת המצחינה הזו, לעבור את התקופה הקשה בחיים ולהגיע לפסגה, לעיר לונדון האהובה עליי מכל העולם.
"את… לא מכירה אותי?" הוא שאל, קולו עורר בי צמרמורת, מוזרה כזו, כזו שלא הייתה בי מעולם. תהיתי מה זה יכול להיות.
"לא… אני אמורה להכיר אותך?" שאלתי אותו, ההתעניינות שלי בו גברה בתוך גופי, עוד צמרמורת עברה בגבי וזחלה מתחת למכנסי הג'ינס היפות ביותר שלי ועל לנעלי האצבע שנעלתי לרגליי הבהירות והקטנות.
"אמממ… אני משער שאת לא מכירה את וואן דיירקשן? הלהקה שאני חבר בה במקרה?" הוא שאל באגביות כזו, משום מה הוא העיר בי כעס רדום, כאילו כל אחד אמור להכיר אותו, וזה לא כך כלל.
"אני מכירה את הלהקה… חברה חופרת." אמרתי וחיוך זעיר עלה על שפתיי, גם הוא חייך אליי ועמד לפתוח את הפה שלו כדי לומר עוד משהו, אבל עצרתי אותו.
"נראה לי שעדיף לך ליהנות מהשקט כל עוד יש לך כזה." אמרתי והוא צחקק קלות, הוא ניסה להתקרב אליי אבל מיד התרחקתי, עברי השאיר אותי חסרת ביטחון מול אנשים לא מוכרים.
"אני לא נושך, את יודעת. אני גם לא עיוור. אני רואה שקר לך." הוא אמר ואכן כך, עור הברווז החל מתקרב עאל פניי, עוד צמרמורת עברה בי, הפעם מהקור והוא הניח עליי את מעילו, חשף בפניי ראש בגודל ממוצע, עיניים חומות יפות, קרקפת מגולחת עם מעט קוצים וחיוך מתוק.
'הוא דווקא לא כזה נורא', חשבתי לעצמי.
"תודה…ליאם." משום מה הצלחתי להיזכר בשם שלו, בבית הסר האחרון שהכלתי אליו כדי להוציא שתי בגרויות בחשבון וספרות, הייתה לי חברה ששמה זואי, היא הייתה מעריצה גדולה של וואן דיירקשן אז היא דיברה עליהם כל הזמן, ואיכשהו דווקא את שמו של ליאם הצלחתי לזכור.
"איך…?" הוא החל לשאול, אך עצרתי אותו כשעניתי "החברה שלי. היא באמת מעריצה גדולה." וחייכתי חיוך במעט יותר גדול.
"לא יפריע לך שאני אלך לישון, נכון?" שאלתי אותו והוא הצליח לחדור לעיניי, לקרוא את מחשבותיי ולומר אותן בקול לפני שהספקתי לעשות את זה בעצמי.
"אני רואה שאת עייפה. את יכולה להישען עליי אם את רוצה. כאילו… אם באלך…" הוא גמר לומר והסומק הסתיר את לחייו במעט, הוא מלמל עוד משהו שלא הבנתי, עצמתי עיניים, הנחתי את תיקי על הרצפה בעדינות ונשענתי על כתפו.
'אל תישני, אביה. תישארי ערה ותשמעי מה הוא אומר ועושה בזמן שאת "ישנה", ואז תדעי מי הוא כשאת לא פה.', חשבתי לעצמי שניות לאחר שעצמתי את עיניי החומות והעמוקות, בדיוק כמו שלו.
"אני אתקשר לבנים… הם ישמחו לשמוע הכול." הוא אמר, לא הבנתי מיהם הבנים שעליהם הוא מדבר, אבל ניחשתי שאלה חברי הלהקה האחרים שהם גם חבריו הטובים.
"הלו? האז, אפשר את נייל? בעצם, באלך לקרוא לכולם ולשים על רמקול?" הוא שאל, שמעתי קול בוקע מהטלפון אך עיניי לא נעו במילימטר.
"מה ליאם, מה קורה ברכבת חזרה ללונדון?" נשמע קול אחר, הפעם מחוספס יותר, צחוקים אחדים ואז שתיקה.
"תקשיבו… בנים זה לא מצחיק אני עכשיו ברכב, אני יושב ליד בחורה סופר חמודה, סופר יפה והכרתי אות הלפני שתי דקות, אני אפילו לא יודע מה השם שלה והיא יודעת הכול עליי… אני מרגיש שזה זה." הוא אמר, לא הבנתי למה הוא מתכוון, אך האפשרות היחידה שעלתה במוחי היא הנוראה מכל – אהבה.