הסיכוי היה 0.0001 – פרק שלישי!!! – חלק ב'

עוד שנייה אני מגיעה לכיתה , בטח יהיו המון בלונים , יתחילו לשיר לי "היום יום הולדת" , כל החברות שלי ירוצו ויחבקו אותי ואני אמחץ או אחנק, ככה זה כל שנה.
"מזל טוב!" פתאום אני שומעת צעקה מאחורי בעוד משקל כבד נופל על הגוף שלי, זאת מיה.
"תודה" אני מחבקת אותה ברגע שהיא עוזבת אותי, ומקבלת ממנה שלושה בלונים שקנתה.
"איזה כיף שהיום ההופעה" אני אומרת
"אה… כן , בקשר לזה.."
"את לא יכולה לבוא?!!" . אני מקבלת דה ז'וו, החלום.
"לא לא, אני כן יכולה לבוא אבל יש בעיה קטנה … "
"מה הבעיה?"
"בת דודה שלי…"
"היא רוצה לבוא איתך?" אני שואלת
"זה לא ככה. דודה שלי קנתה לה שני כרטיסים להופעה, ואת יודעת שהיא חסרת חברות דירקשניות, אז מכריחים אותי לבוא איתה"
"לא נכון" אני מרגישה מן כעס אבל אני יודעת שזה לא באשמתה "לא יכולת להגיד להם שאת באה איתנו?"
"ניסיתי, ואפילו אמא שלי נסתה" היא אומרת . הקול שלה נהיה צרוד. מיה היא מאוד רגישה, היא בוכה כמעט מכל דבר, אבל יש לה בטחון והיא די מקובלת, פשוט אסור להרגיז או להעליב אותה יותר מדי.
"אז את לא יכולה לבוא איתנו..?"
"לא" היא משפילה את ראשה "מצטערת"
"זה בסדר, זה לא בגללך… שניכנס לכיתה?"
"כן" אנחנו נכנסות יחד. לא בלונים ולא נעליים , בעצם, כן נעליים, אם זה מה שיש באחת הקופסאות. כל החברות שלי ושל מיה יושבות סביב השולחן שלי, והילי , שגם היא חברה די טובה שלי, מחזיקה עוגה.
"מזל טוב" הן אומרות במקהלה, אני מחייכת. אני מרגישה בת מזל לפתע שאין בלונים, תמיד מפוצצים אותה, מתנות ועוגה זה הרבה יותר כיף. הם מתחילות לשיר לי תוך כדי שאני מחבקת אחת אחת ומודה להן.
התחלנו לפתוח את המתנות (וכן, היו נעליים) , כמעט כולן היו מקוריות. במיוחד המתנה של מיה ואביה , הן הכינו לי יחד. הן עשו לי פלקט ענק עם תמונות שלנו , ברכות, שורות של שירים ואפילו דאגו לקנות דבק צלוטפ כדי שאדביק את זה על הקיר (בתקווה שנשאר לי מקום) . אני מאושרת, ומעניין אותי מה עשו לדניאל. בטח הרביצו לו… בנים (^-^, בדרך כלל בימי הולדת הבנים מרביצים, אבל מתוך כוונה טובה, שנה שעברה גם לי עשו את זה, היינו ביחד, היה כיף)
לאט לאט הערמה מתפזרת והולכת כל אחת לעיסוקים שלה, אני נשארת רק עם מיה.
"תראי לי את הצמיד" היא אומרת, מיה שמה לב לצמיד.
"אה… זה" אני מראה לה "אמא שלי עשתה אותו לפני שנולדנו"
"הכתום הזה זוהר, זה ממה יפה" היא אומרת
"אני לא יודעת, הוא לא אמור לזהור"
"בואי נלך לראות את דניאל" היא אומרת. (מיה מיה מיה, זה בסדר, אני יודעת שאת מאוהבת בדניאל קשות, רואים איך את "מזילה עליו ריר")
אני מסכימה ושתינו יוצאות מהכיתה שלנו לכיוון הכיתה המקבילה שמשום מה נמצאת בצד השני של הבניין. בדרך אנחנו שומעות את המנהלת מדברת אנגלית עם שני אנשים. אחד שמן וגדול , עם חליפה שחורה, הוא טופח על כתפו של איש אחד אחר, יותר נמוך, עם שיער שחור, הוא היה רזה ולבש חולצה רגילה כחולה ומכנסי ג'ינס ונעלי ספורט, הוא מדבר, הקול נשמע לי מוכר.
"we looking for one girl from 9 class, her name is Rona "
קוראים לי רונה, היחידה שקוראים לי כך , ואני בכיתה ט' … היי , הם ציינו אותי… רגע, הם .. משהו לא בסדר כאן,אני מרגישה שזה כבר קרה. אני רוצה לגשת אליהם.
"מי אלה?" שואלת מיה "את מכירה אותם שהם מזכירים את השם שלך?"
"לא יודעת, בואי נבדוק"
"חכי רגע" היא אומרת ומתקדמת קצת , אולי תצליח לראות, אחרי שנייה היא חוזרת
"את לא מבינה!!" היא לוחשת לי , כל הפנים שלה נהיו אדומות, היא מתרגשת
"מה?"
"ז…זה…זה.. זה…"
"מי זה?"
"ז.. זה…זה…זה… זא.."
"הה רונה , באת בדיוק בזמן" אמרה המנהלת ששמה לב שאני לידם "אני רוצה להכיר לך מישהו"
יש לי הרגשה שאני יודעת מי זה.