הסיכוי היה 0.00001 – פרק שלישי!!! (מצטערת שלא עדכנתי אתמול) – חלק א'

אני מחייכת , לפתע צוחקת , ומכבה את הנרות. דוד שלי (ששכחתי לציין את השם שלו : ליאור) ודניאל מוחאים לי כפיים. "קחי" אומר דניאל ומושיט לי את הקופסה הקטנה. אני פותחת אותה, בתוכה יש צמיד, זהה כמעט לחלוטין לזה של דניאל רק שבמקום האות D רקום אצלי האות R.
"תודה" אני אומרת "זה ממש יפה"
"תודי לאמא שלך" אומרת דודתי (שגם אותה שכחתי להציג : ליאורה. כן, אני יודעת שזה מצחיק, ליאור וליאורה, אבל ככה זה יצא) בעוד היא מניחה את העוגה על השולחן . "היא עשתה את זה לפני שנולדתם, היא הייתה כל כך נחושה לקרוא לכם בשמות שמתחילות באות ד' ובאות ר' , אתם הכרתם את השיגעונות שלה, היא בכלל רצתה לקרוא לך דניאל "
"ולי רונה?!" נבהל דניאל
"לא" צוחקת ליאורה "לך רון"
"דווקא היה מתאים לו" אני אומרת "עם כל הקטע של הארי פוטר :P " אני מאוד אוהבת הארי פוטר ובמיוחד את רון וויזלי, העובדה שאנשים אמרו לי ולדניאל שאנחנו דומים לו משמחת אותי, אותו לא.
"רגע…. עכשיו בוקר?" לפתע אני שואלת
"לא, עכשיו שתיים עשרה וחצי בלילה, רצינו להפתיע אותך, רעיון שלי" אומר ליאור.
"אז הצלחת להפתיע אותי" אני אומרת ועונדת את הצמיד.
"טוב… אז, מחר יש בית ספר ולנו עבודה, אנחנו הולכים לישון" אמר ליאור וסימן לליאורה לבוא לקראתו
"לילה טוב" היא אומרת ומכבה את האור. דניאל נשאר איתי. ואז.. אני תופסת אותו בחיבוק הכי חזק שלי (והוא ממש חזק). בטח שאלתם את עצמכם, איפה ההורים שלנו?. אז ככה : את אבא שלנו לא יצא לנו להכיר, הוא מת בתאונת דרכים עוד לפני שאמא שלנו גלתה שהיא בהריון. ואמא שלנו נפטרה מסרטן לפני שלוש שנים בערך, כשהיינו בני שתיים עשרה, כשאני הייתי בת שתיים עשרה, קצת אחרי חגיגת הבת מצווה שלי. אני קצת מרפה
"את מתגעגעת אליה?" הוא שואל
"כן" אני מהנהנת ומרגישה שהקול שלי חנוק. אבל מתאפקת, זה יום ההולדת שלי, אסור לי.
אנחנו מצמידים את הידיים שלנו, משווים את הצמידים שלנו, הם זהים לחלוטין (חוץ מהאותיות)
"טוב" הוא אומר "אני הולך לחדר, בכל מקרה משעמם אצלך…"
אני זורקת עליו כרית וצוחקת. הוא תופס אותה ומחזיר לי בזריקה, הוא מחייך.
אני נשכבת חזרה ועוצמת את העיניים בעוד ידי ממששת את הצמיד שעל היד השנייה.

*~*~*~*~*
זה בוקר , אני ומיה בשירותים של הבנות של בית הספר, אנחנו שומעות קולות, הם מוכרים.
"אני רוצה לבדוק את זה" אומרת לי מיה אפילו ששברה שתיקה נוראית
"תבדקי" אני אומרת לה ושותפת ידיים , יותר מידי זמן. היא יוצאת
מיה יוצאת ואחרי שנייה היא חוזרת "אוומיגד!" היא אומרת "
"קרה משהו?" אני מנגברת את הידיים עם נייר
"בחוץ … ז… ז…זא…זאי… "
"זאין??!" אני מנסה לנחש.
לפתע אני מרגישה שקר לי. התעוררתי ואני רואה את דניאל שכבר לבוש לבית הספר
"בוקר טוב" הוא אומר . זה היה חלום כל כך טוב, למרות שלא ממש הבנתי מה זאין חיפש בבית הספר שלי.
"זאת דרך מאוד טובה להעיר אנשים" אני אומרת לו בעוד אני זורקת את הכרית "עכשיו אני רטובה וקר לי "
"אז לכי להתקלח" הוא אומר ובמהירות יוצא מהחדר שלי.
אני מסתכלת על הצמיד שלי, משום מה האות R זוהרת בצבע כתום כמו טוש מרקר.