הסיכוי היה 0.00001 – פרק רביעי!!!

אומייגד , זה הוא, כמו בחלום, משהו מוזר קורה כאן.
"רון" אומרת המנהלת "זה גרג אלינור, המפיק המוזיקלי של להקה אמריקאית שבאה היום לארץ, וזה שלידו זהו דאין מאליק, נציג מהלהקה שבא לפגוש אותך"
"אבל… איך הם ידעו שאני כאן, ולמה?" אני לוחשת למנהלת. כנראה שגרג מבין אותי כי הוא אומר (באנגלית כמובן) : "יש לנו את המקורות שלנו" הוא צוחק "קראנו את השיר שכתבת בפורום המעריצים"
"אבל…" אני אומרת (באנגלית) "זה אתר בעברית, של ישראלים .. איך… "
"אני מציעה שנדבר על זה במשרד שלי" מתפרצת המנהלת לשיחה הקצרה. אני מנופפת לדניאל לשלום והוא מנופף לי בחזרה בעוד המנהלת, שאוחזת בכתף שלי, מסתובבת לכיוון היציאה של הבניין.

לא עבר הרבה זמן וכבר הגענו למשרד. המנהלת יושבת בכיסא שלה, אני יושבת משמאלה וממולנו גרג וזאין. הלב שלי דופק כל כך חזק, כאילו עוד רגע הוא מתפוצץ, זאין מאליק נמצא מולי, הם קראו את השיר שלי, הם הגיעו אליי. כל כך הרבה שאלות לשאול, אני מבולבלת.
"אני אענה לך על השאלה ששאלת קודם" אומר לי גרג , המנהלת ממשיכה לאחוז בכתף שלי, אני כל כך רוצה שהיא תעזוב אותי עכשיו. זאין שותק ומחייך, אני מחייכת אליו בחזרה ומחשבות עליו עולות לי בראש, למרות שאני מנסה להקשיב לגרג. "יש לנו נציגים בארץ" גרג ממשיך "אחרת לא היינו יכולים להביא את וואן דירקשיין היום"
"אפשר?" לפתע התפרץ זאין , הוא דיבר, הלב שלי דופק חזק ואני לא מבינה את עצמי, הוא בסך הכל דיבר, הרי אני לא מהמעריצות האובססיביות שצורחות רק אם הם אומרים "שלום", אני לא , אני ממשיכה לחייך וזהו.
"כן" מהנהן גרג , ואני ממשיכה לחייך , אני מתחילה להרגיש מטומטמת.
"אני קראתי את השיר שכתבת" הוא אמר. אבל איך הוא ידע שאני כתבתי אותו?!. "אנחנו רוצים להוציא אותו כסינגל" . כל גופי מתרגש, אני מרגישה כאילו אני נחנקת, אני מאושרת, אולי יותר מדי. גרג מוציא מהתיק שלו דף שכתוב עליו המון סעיפים באנגלית. מזל שאני בהקבצה הכי גבוה ושהרמה שלי גבוהה, אני קוראת את החוזה ומבינה הכל. חוץ מלקנות את השיר, הם לא רוצים כלום. אני ממשיכה לקרוא … אני מקבלת על זה כסף (איזה כיף), כל הזכויות של כתיבת השיר יהיו על השם שלי (והוו ,אני אהיה חלק מהדיסק). כך אני ממשיכה לקרוא עד הסעיף האחרון.
"אנו מבקשים ממך לכתוב איתנו עוד שירים ולהיות שותפה בהקלטות" . הסעיף האחרון הקפיץ אותי. מצד אחד הייתי מאושרת, כל כך רציתי. אבל מצד שני, הלימודים, המעבר לתיכון, אני לא יכולה לחתום עד שלא אגע בוודאות. איך אני יכולה להיות שותפה להקלטות , הרי הם מקליטים באנגליה… .
"אני לא מבינה את הסעיף האחרון" אני משקרת, רק כי אני רוצה הסבר.
"טוב" אומר גרג "הכתיבה שלך מצוינת והיא מתאימה מאוד לסגנון של הלהקה, אנו רוצים עוד שירים, אנחנו יודעים שאת יכולה"
"אבל…" אני אומרת "איך אני אסיים את הלימודים?"
"אל תדאגי, אנחנו נשלם לך על בית ספר מצוין"
"אבל… " עכשיו אני באמת לחוצה, אני רוצה, אבל אני לא רוצה, אני חייבת להתייעץ עם מישהו "זה לא יהיה קל לי לעבור לאנגליה, אני לא רוצה לעזוב את המשפחה שלי, יש לי אח ודודים שאני גרה איתם, אני לא אעזוב אותם בחיים" . לפתע אני שמה לב לצמיד, הוא כבר לא זוהר. אני מרגישה את המנהלת מחזיקה בידי, היא מזיעה, זה מגעיל אותי, אבל לא נעים לי להגיד לה להוריד את היד.
"את יודעת מה" אומר גרג "תחליטי בבית , את באה להופעה היום?"
"כן" אני מהנהנת
הוא מוציא מהתיק שלו מן שרשרת שיש עליה תג, אבל הוא ריק.
"תכתבי את השם שלך" הוא אומר ומוציא מהתיק שלו פתק "זה מעבר הכניסה שלך למאחורי הקלעים" . אני לוקחת אותו בחשש, יש לי הרגשה לא טובה, או שהיא טובה מדי? אני מתרגשת , אבל אני מפחדת. אבל עכשיו, כדאי לשכוח מהכול כרגע, לפחות עד שאגיע הביתה.