הסיכוי היה 0.000001 – סיפור על וואן די – הקדמה

השעה היא ארבע בבוקר, אני לא מבינה למה אני ערה, בעצם אני כן מבינה, מרוב התרגשות לא הצלחתי להירדם ויש לי הרגשה שאני עומדת להיות מאוד עייפה בבית הספר. הדבר היחיד שבאמת אני רוצה הוא לשים את השירים של וואן די בקולי קולות אבל אני יודעת שהדודים שלי ואחי התאום ישנים (באסה). מאז עשר וחצי אני פשוט שוכבת לי במיטה , מנסה לעצום את העיניים וכל שתי שניות פותחת אותן בתקווה שנרדמתי. עוד חמש עשרה שעות אני יראה אותם! שורה ראשונה באמצע, יחד עם החברה שלי ועוד בערך עשרים ושתיים אלף אנשים , שכולם צורחים. למרות שאני חושבת שעדיף , לפחות בשיר הראשון, להיות בשקט, לתת כבוד. והנה בא לי רעיון , איזה מזל שאני מנהלת את הקבוצה הגדולה ושרוב הבנות שם מקשיבות לי ( ^-^).
אני פותחת את המחשב (שלא יהיה רעש שלא יהיה רעש… ואין רעש) . אני ישר נכנסת לפייסבוק, לקבוצה שלי. "היה לי רעיון! כל מי שהולכת להופעה, בשיר הראשון בואו נהיה בשקט וניתן להם כבוד, תגידו לכולם" . אני מעלה את הסטטוס ומקווה שיענו לי, אין לי ציפיות כרגע, בכל זאת ארבע בבוקר. ואז, שנייה לאחר מכן, אני מקבלת תגובה.
"בפעם הבאה שאת כותבת סטטוסים, תעשי את זה בצהריים ולא בארבע בבוקר" . זה דניאל, אחי התאום. הוא עשה לייק לקבוצה כי אני הכרחתי אותו (^-^) , הוא מנסה להיות כמה שפחות פעיל. אני זוכרת שפעם הוא הגיב על תמונה שלי (כי מכירים אותי כבר, יש לי המון חברות דירקשניות רק מהקבוצה הזו) , הוא הגיב, והתחילו להתלהב ולהגיד על בן שמעריץ את וואן די, עד שאמרתי שהוא האח שלי ולמה הוא בקבוצה, למרות שזה היה מאוד משעשע.
"מה אתה עושה ער בארבע בבוקר?" אני כותבת והוא עונה לי : "אני לא מצליח להירדם מרוב שאת זזה" . הבנות בקבוצה מכירות את הריבים שלנו, לא על דברים אישיים, אף פעם לא, אבל הן רואות לפעמים ריבים שלנו על דברים מטופשים, כמו עכשיו. "היית יכול לסגור את הדלת" אני אומרת והוא עונה לי : "היית יכולה לא לזוז" .
"מה שתגיד, אתה ידעת שאני לא אצליח להירדם, היית יכול להכין את עצמך"
"וואו איזה רגשי את , טוב, אני חוזר לישון, אני לא אתפלא אם אני ארדם באמצע הרחוב פתאום, מאשים אותך"
"מואחאחאחאחחאא"
"חה… חה… חה… ביי קופה"
אני משאירה את המחשב פתוח, למקרה שיש עוד מעריצות ערות שנמצאות במחשב. מעניין אם מיה ערה (מיה זה לא מאיה , זה מיה) , היא תשב לידי, ותהיה איתי, ותצרח איתי. ואנחנו נרים את השלט מקורי שלנו, שחשבו עליו הרבה זמן (וכתוב עליו : 1D is our one direction) . אני חוזרת למיטה למרות שאני לא ממש רוצה, עוצמת את העיניים שלי למרות שאני כבר לא אירדם הלילה.