המאפייה המקומית- וואנשוט לגל המהממת Louis & Gal ❤

״אני זוכר את זה, התקופה שבה היינו ביחד וצוחקים על כל דבר…״ הוא אמר והשפיל את מבטו. ״האז.. זה לא כזה חשוב עכשיו, בבקשה אל תזכיר את זה״ אמרתי בעצבות וקמתי מהספה. ״ואת יודעת מה הכי עצוב?״ הוסיף הארי שניה לפני שסגרתי את הדלת, ״מה?״ שאלתי והסתכלתי בעיניו אשר נצצו ודמעה שקופה עמדה בעיניו. ״שאני עדיין מרגיש את מה שהייתי מרגיש לגבייך…גל, אנחנו לא חייבים להיפרד״ הוא אמר בפתיחות ואני נעמדתי מולו, ״הארי… היו זמנים, ועכשיו בבקשה ממך אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה״ אמרתי והשפלתי את מבטי. ״אז זהו? ככה זה נגמר?״ הוא שאל אותי ולא עניתי, זה לא כל כך קל להיפרד, ועוד יותר קשה לראות איך הוא מגיב לכך. אבל אסור לנו להיות ביחד, הרי אנחנו עובדים ביחד במאפייה המקומית והמנהל לא מרוצה מכך שאנחנו מתעסקים אחד בשני במקום להתעסק בעבודה. ״לפחות נשמור על קשר?״ שאל הארי בדאגה ואני ישר הנהנתי לחיוב, ״אני מצטערת הארי… לא התכוונתי לפגוע בך ככה״ סיננתי בין שיניי וסגרתי את הדלת.

~נקודת מבט הארי~

זהו זה, זה נגמר הפעם סופית. היא הלכה מבעד לדלת והשאירה אותי לבד. אני שונא את עצמי, שונא עד כדי כך שלא באלי לקום מחר לעבודה אלא להישאר בבית עם גלידת וניל מול הטלוויזיה ולראות תוכנית משעממת שתעביר לי את היום. זה היה קצר, רק היא יודעת איך לסיים מערכת יחסים מהר וחלק. אני לא מבין איך עדיין יש לי רגשות אליה? אולי היא ה-׳אחת׳ שתמיד אחותי הייתה אומרת שהיא תבוא, ה׳אחת׳ שתאהב, טטפל, תרפא, תדאג ותיהיה איתי בכל מצב. אני לא יודע מה תיהיה התגובה של הבנים שהם ישמעו על כך, זה דיי מטופש שהם ידעו שאני עדיין אוהב אותה למרות הפרידה. ״אוהב אותה…״ חשבתי בליבי והעליתי את חיוכי, מנסה להיזכר ברגעים שהיו ונגמרו. אני מעדיף שהבנים ישמעו על הכל, הם היחידים שיוכלו לעזור לי. אני רק צריך לברר מתי הם מגיעים.

~נקודת מבט גל~

הגעתי הביתה, מנסה רק לשכוח את כל מה שהיה עד לפני כמה רגעים. אני לא מאמינה שעשיתי לו את זה, אני זוכרת שעד לפני כמה שבועות הוא היה בא עם חיוך לעבודה ומחכה להפסקה רק כדי להיות איתי. להיות שם בשבילי, והסודות שהיינו נשבעים לא לספר. והוויכוחים שלנו כל בוקר מחדש, כל זה הולך להימחק החל מהיום. אני גם לא מצליחה לחשוב על מה יהיה שהוא ילך ל׳אקס פקטור׳, אני רק מקווה שמישהו אחר ימשיך לשכנע אותו להירשם כבר. הוא מיצא את העבודה ׳הזמנית׳ שלו במאפייה המקומית, אני תמיד אומרת שמצפה לו עתיד זוהר הוא רק לא מצליח לחשוב על זה. אני לא יודעת מה יהיה מחר במשמרת הבוקר שלי, אני מקווה שלא יגרם משהו רע. אני מעדיפה להפסיק לחשוב רע ומחר נקום חדשה למשמרת.

~נקודת מבט הארי~

״ליאם, תפתח כבר את הדלת הגזרים מתייבשים!״ שמעתי את קולו של לואי מאחורי הדלת ורעש המפתח נשמע מיד לאחר מכן. ״היי חברה״ אמרתי וחייכתיאת חיוכי אבל בליבי עדיין מחשבות רבות הטרידו אותי, ״היי האז מה מטריד אותך?״ שאל זאיין ברגע שנכנס ונזרק על הספה באנחות. איך רק הוא תמיד מצליח לקרוא אותי כמו ספר, ״גל…״ אמרתי כמובן מאליו והוא הנהן בהבנה. ״אל תגיד לי שזה נגמר״ שאל אותי זאיין ואני השפלתי את מבטי. ״בגלל ג׳ראלד?״ הוסיף ואני הנהנתי ונתתי מכה חלשה בספה, ״זאיין זה קשה…״ אמרתי והסתכלתי עליו בתקווה שהוא יוכל לעזור. ״מתי אתה פוגש אותה עוד פעם?״ הוא שאל אותי, הוצאתי את דף הרשימות שלי והגעתי למסקנה שמחר, מחר הלב שלי ישבר בשנית, מחר יהיה לי קשה להסתכל לה אפילו בעיניים. ״מחר…״ אמרתי בעצבות והוא היה דיי המום, ״ומי הציע שתעבוד מחר? אתה או ג׳ראלד?״ שאל זאיין ואני השפלתי את מבטי, ״תכננתי לעבוד איתה… כל כך רציתי״ אמרתי ודמעה בוגדנית זלגה מעיניי. ״אל תדאג, תלך מחר לעבודה והכל יסתדר״ אמר לי זאיין בניסיון לעודד אותי, האמת שדיי הצליח לו הפעם. ״אמרתי פעם שאני לא יכול בלעדייך?״ אמרתי בחיוך והוא הנהן ״בפעם ההיא שלא נתנו לנו לישון ביחד ועוד שניה הרבצת לאנשי צוות המלון או הפעם ההיא עם הדיירקשניות?״ שאל זאיין בציניות גורם לי לחייך במקצת. ״יאללה קטנציק, אני ילך להשלים שעות שינה״ אמר ועלה במדרגות היישר אל חדרו, אפילו לא זורק מבט לאחור. הייתי שקוע בנקודה בלתי מוסברת בקיר מנסה לחשוב על הדברים שזאיין אמר לפני כמה דקות, אני צריך להפסיק לחשוב רע ומחר נקום חדש למשמרת.

~נקודת מבט גל~

רעש השעון צלצל שוב ושוב, מסמן לי לקום למשמרת. רק מלחשוב על מה יהיה עולה לי בחילה, מה אם הוא יצעק עליי? עוד מול כולם? אני בדרך כלל לא נוטה לבכות אבל יש דברים שכן יגרמו לכך. קמתי משכיבה לישיבה ונעלתי את נעליי הפרווה שנחו להם בקצה החדר, אפילו לצחצח שיניים לא מתחשק לי. הלכתי לכיוון המקלחת מצחצחת את שיניי בלית ברירה ושוטפת את פניי, לקחתי את הקרם פנים שנח לו בארון ומרחתי על פניי. לשיירי החום שמתי את הקשת השחורה ומחליק אשר גורם לשיער לבלוט, לבשתי ג׳ינס שחרחר ואת החולצה שצריכים ללבוש בשעות העבודה. את עיניי החומות הדגשתי עם אליינר ורימייל, אחרי כחמש דקות ירדתי למטה ולקחתי את מפתחות הבית סוגרת את הדלת בשקט כדי לא להעיר את משפחתי. לצערי אני עוד גרה איתם. נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיוון המאפייה שנחה לה בקצה העיר, מקום דיי שומם. בגלל שהמאפייה היא כמה רחובות מהבית שלי הנסיעה עברה דיי מהר, כמו בכל יום. החניתי את האוטו ויצאתי ממנו בחיוך, לאט לאט חיוכי ירד כשראיתי אותו. הוא לא בא לבד, הוא בא עם עוד מישהו. בעל שיער חום ודיי מקורזל כמעט כמו שלו, והעיניים שלו היו ירוקות שמרחוק הן נראות כחולות כמו השמיים. הוא כנראה פחד לבוא לבד למשמרת, בדיוק כמוני. נכנסתי למאפייה מברכת את כל האנשים שהיו שם בבוקר טוב, מיד אחריי נכנס הארי על ה׳מלווה׳ שלו, הלוואי שהייתי עכשיו בבית, מתכרבלת בשמיכה ושוכחת מהכל. פשוט בורחת. ״בוקר…״ אמר הארי בעייפות וחייך, ״בוקר…״ החזרתי באותו טון הדיבור שלו והוא צחקק. ״משהו מצחיק אותך?״ שאלתי ברצינות והוא הנהן, ״את…״ ענה בציניות ואני גלגלתי את עיניי. אני לא מאמינה איך ביום אחד הפכנו לאויבים, לפחות כך אני חושבת. נכנסתי למטבח והתחלתי להכניס לתנור את מגשי הבצק שנחו במקרר, הסתכלתי על השעון מחכה שהזמן רק יעבור ואני יוכל לחזור לבית שלי, הבית הקטן והחם שהייתי עושה הכל כדי להיות בו עכשיו. ״מה זה היה עכשיו?״ שאל הבחור שהגיע עם הארי, ״זה משנה?״ שאלתי בעודי מנקה את השיש. ״הארי סיפר לי עלייך…״ הוא אמר והסתכל עליי במבט סקרן, ״על גל בטח שמעת״ אמרתי בחיוך והתיישבתי לידו. ״אני לואי דרך אגב״ הוסיף והושיט את ידו לכיווני, לחצתי את ידו והשפלתי את מבטי אל הרצפה. אולי היום הזה לא יכול להיות גרוע יותר משחשבתי. ״טוב אני…״ התחלתי להגיד אך הוא קטע אותי, ״אני ילך עכשיו… להארי קשה להיות לבד״ הוא אמר וברח בלי להוסיף עוד מילה, למה הוא התכוון שאמר ׳לבד׳? אולי הוא התכוון אליי? או שהוא סתם פלט את התירוץ, מוזר הלואי הזה. המשכתי בעבודתי וכעבור כחצי שעה יצאתי קצת להפסקה, הורדתי את הסינר ותליתי אותו על המתלה. כשיצאתי מהמטבח ראיתי שהארי מדבר עם מישהי בערך בגילנו, מישהי יפה בעלת עיניים כחולות ושיער בלונדיני. כנראה הוא מכריז מלחמה, ״אז הארי יקר… למלחמה יש מקום לשתיים״ סיננתי בין שפתיי וחייכתי. נעמדתי ליד הארי והוא עצר את השיחה, ״מצטער גל… לא אמרתי לה כלום״ הוא לחש לי ואני הנהנתי וחייכתי את חיוכי הערמומי. ״זה בסדר הארי… אנחנו רק ידידים זוכר?״ אמרתי עדיין מחוייכת והוא הסתכל עליי במבט לא מבין, ״למה הכוונה?״ שאל הארי והרים את גבתו. ״פשוט תעזוב אותי אוקיי?״ אמרתי ורצתי לכיוון המטבח שהוא מנסה להדביק את הפער בנינו, כשנכנסתי למטבח ראיתי שלואי התיישב על השיש והתעסק בחתיכת בצק שהייתי זרוקה שם. ״גל אני מצט…״ אמר הארי בזמן שרכנתי לעברו של לואי ונתתי לו נשיקה קטנה על שפתיו גורמת להארי לקפוא במקומו, ״זה בסדר… אני מבין״ אמר הארי והלך בעצבים לכיוון הקופה. ״את חייבת לי הסבר את יודעת״ אמר לואי בחיוך ואני הנהנתי והסברתי לו לא לפני שנתתי לו עוד נשיקה קטנה ונעימה, ״הארי… הייתי חייבת, אסור לנו להיות ביחד ועשיתי את זה כי..״ התחלתי אבל לואי קטע אותי. ״כי?״ הוא שאל בסקרנות ואני השפלתי את מבטי, ״כי אני אוהבת אותו… עשיתי את זה כדי שהמנהל לא יפטר אותו״ אמרתי בהיסוס והוא חייך. ״יש לך מזל שאני אוהב בנות כמוך״ אמר לואי וקרץ לי, חיבקתי אותו חזק והתנגדתי לעזוב. ״אבל יש מישהו שאת חייבת לו התנצלות״ אמר לואי ברצינות, הנהנתי והלכתי לכיוון הקופה בצעדים כושלים. ״הארי אני מצטערת…״ אמרתי ודמעה זלגה מעיניי, ״זה בסדר, היי די אל תבכי… אנחנו עדיין ידידים לא? דף חדש?״ שאל הארי בחיוך וניגב את דמעותיי. ״דף חדש״ אמרתי אחרי כמה שניות וחיבקתי אותו חזק, ״אז מה? לואי? שמרי לי עליו מבטיחה?״ אמר הארי בציניות גורם לי לצחוק. ״הכי טוב שאפשר״ החזרתי והוא הנהן, ״את לא מבינה איך אני שמח בשבילך… כל עוד שאת מאושרת אני מאושר, למרות שאני לא מרוצה מזה שאת לא שלי אבל כל עוד את שמחה? אני שמח״ אמר הארי גורם לבטני לפרפר בהתרגשות. ״את גרמת לי להבין משהו חשוב…״ אמר הארי ואני הסתכלתי בעיניו, ״מה גרמתי לך להבין?״ שאלתי בחיוך והוא התיישב על אחד הכיסאות וסימן לי לשבת לידו. ״שידידים זה הכי טוב… זוג רק הורס את הקשר״ הוא ענה גורם לי לאושר. ללא ספק אני אוהבת אותו, אבל בתור ידיד יותר מזה.

~כעבור חודשיים~

״נו אז תענו לי… איך הכרתם?״ שאל המראיין את לואי, ״בזכות הארי…״ הוא ענה בגאווה, הסתכלתי על הארי והוא הנהן וסימן עם ידו שזה הוא. ״גל הייתה חברתו של הארי, הוא עובד איתה ויום אחד הלכתי עם הארי לעבודה וגל הייתה וכך נפגשנו״ הוסיף לואי והסתכל בעיניי. ״הזוג הכי יפה פה… וזאת ההזדמנות להגיד לך תודה גל״ אמר הארי וליאם הסתכל עליו והנהן, ״על מה תודה?״ שאלתי והסתכלתי על הארי במבט לא מבין, ״התקבלתי לאקס פקטור״ הוא ענה וגרם לי לצרוח מהתרגשות. הצלם כיבה את המצלמה והפסיקו את השידור. ומעכשיו מצפה לי חיים דיי טובים הייתי אומרת, החיים יפים כשאת בת שמונה עשרה.