הכל התחיל מתאונת דרכים…11 (1D)

קליאו~
כמה דקות לפני שהייתי מוכנה לצאת נכנסו הבנים.
"אם את כבר נוסעת…אנחנו צריכים לדעת איפה לחפס אותך כדי להתכונן…" אמר ליאם והביא לי דף ועת, הבאתי לו את הכתובת והוא חייך חיוך מדהים.
אחר כך כאילו נזכר במשהו שאל "אפשר גם מספר פלאפון….מזמן רציתי לבקש…."
"כן, בטח" עניתי כותבת את המספר בצד האחורי של הדף אם הכתובת.
"תודה על הגיטרה-אמרתי ומסורתיים להם את הגיטרה- יש לי בבית"
"אין בעד מה" הושיט את היד זאין ולקח את הגיטרה.
נכנסו ההורים.
"מה אתם נפרדים, אתם עוד תראו אותה" אמר אבא שלי ואז פנה עליי "הבאת להם את הכתובת, נכון?"
"כן אבא, בדיוק רשמתי להם" וכולנו צחקנו.
הם הלכו, הורי לקחו את הבגדים שלי ועזרו לי להגיע למכונית.
איך התגעגעתי לבית! אמא שלי עזרה לי לעלות לחדר, הוא הבריק ובפינה עמדה הגיטרה השחורה-אדומה שלי….החברה הטובה שלא עזבה אותי מאז גיל 8 כשחבר של אבא שלי עבר ללונדון.

~ליאם~
לא היה קשה לשכנע את הבנים לנסוע בפעם אחרונה לבית חולים.
שמחתי שהמצב שלה לא כזה קשה כמו שהבהילו בהתחלה.
לקחתי כתובת, ומס' פלאפון, והיא החזירה את הגיטרה לזאין. אחרכך נכנסו ההורים החמודים שלה "מה אתם נפרדים, אתם עוד תראו אותה" פתח אבא שלה, וידעתי שהוא צודק, הוא שאל אם היא הביאה לנו את הכתובת ואמר שלנו הדלת תמיד פתוחה בביתם.
הלכנו.
בבית פתחתי את הדף אם הכתובת. "היא גרה פה! ממש מאחורינו!" צרחתי בכל כוחי "תביא?" חתף זאין את הדף מהיד. "לא נכון!"צעק הארי מציץ בדף. התחבקנו כמו משוגעים.
אני לא יודע מה עובר עלי בזמן האחרון, היא בלבלה אותי לגמרי.
יצאתי להתאוורר, עוד שבוע, היא אמרה, היא תוכל לצאת מהבית, נזכרתי במלאך ששינה אותי לגמרי, ואיך היא יכולה לדבר איתנו כשכימעט הרגנו אותה?