הכול התחיל מלארי שיפר-פרק 3/ruth16

בפרק הקודם:
"אביגיל, אני רוצה להשאר איתך בקשר, אפשר את המספר שלך?"
"ברור, גם אני מאוד אשמח לפגוש אותכם לעיתים קרובות" עניתי והוצאתי את הפנקס והעט שלי.
רשמתי את מספר הפלאפון שלי והנחתי את הפתק עם המספר במושב האחורי.
כשהגענו למקום זאין נפרד ממני לשלום ואני הלכתי למכונית שלי.

פרק 3=
כשנסעתי לבית פתאום התחלתי לראות הכל שחור ואחרי השחור אני לא זוכרת כלום.
פתחתי את עיניי וההיתי בחדר לבן ושכבתי על מיטה העימה ורכה, ראיתי מסביבי כמה דמויות במטושטש ואז ראייתי חזרה ליהיות טובה וראיתי למול עיניי את חברי הלהקה "וואן דיירקשן".
"היי, מה אתם ואני עושים פה?" שאלתי.
"היי, כשנסעת לבית שלך אחרי שההית אצלנו, את התעלפת" ענה זאין.
"ומתי אני אשתחרר מבית החולים?" שאלתי.
"כנראה מחר, הרופאים בודקים את הסיבה שבגללה פתאום התעלפת" ענתה לי אלינור.
"הרופאים אמרו שגם אחרי שהם ישחררו אותך מבית החולים את תצטרחי ליהיות בחברה של אנשים תמיד" הוסיף הארי.
"עם מי את גרה?" שאל נייל.
"אני גרה לבד, גרתי עם ההורים שלי, אבל לפני שנה הם נפגעו בתאונת דרכים" עניתי.
"אנחנו מצטערים לשמוע!" אמר ליאם.
"זה בסדר" עניתי וחייכתי חיוך מאולץ.
"את יכולה אז לגור איתי!" אמרה אלינור במהירות.
"כן, זה רעיון ממש נחמד" הוסיף זאין.
"ואיפה את גרה?" שאלתי.
"עם הבנים באותו בית" היא ענתה וחייכה.
"אז למה אמרת לגור איתי?" לא הבנתי.
"כי לי יש קומה משלי, אני גרה בקומה השלישית" היא ענתה.
"למה יש לך קומה משלך?" שאלתי שוב לא מבינה.
"כי אני בחורה ובחורה צריכה מרחב משלה וגם כי בחורה צריכה שיהיה לה מקום כשחברות שלה באות לישון אצלנ, לא?" היא אמרה.
"אז אני אחיה אצלך" הסכמתי וראיתי איך זאין בוהה בי.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו.
"כן, אני מקווה שהכל בסדר" הוא אמר.
"זאין קרה משהו?" ליאם שאל מודאג.
"זאין מתנהג מוזר רק אם הוא רוצה לישון או שאם הוא מאוהב" אמר לואי וצחק.
"אז מה זאין מאוהב או עייף?" שאל נייל.
"עייף מאוד" הוא ענה.
"אז אתם יכולים ללכת לבית זה בסדר אם ישחררו אותי היום אני אתקשר אליכם" אמרתי.
"אבל אין לך את המספר שלנו" נזכר זאין.
"אהה נכון, מי רוצה להביא לי את המספר שלו?" שאלתי.
"אני" זאין אמר במהירות וכתב את מספרו בפלאפון שלי ששכב על ידי.
"תודה שאתם דואגים לי" אמרתי עם חיוך על הפנים כשהם יצאו מחדרי בבית החולים.
"בכיף" ענו כולם ביחד וניפרדו ממני.
שכבתי כמה דקות עם עיניים עצומות ואז נכנס הרופא לחדר שלי ושאל:
"איך את מרגישה?"
"אני מרגישה מצוין" עניתי ןחייכתי אל הרופא הנחמד.
"מצוין, אז אני צריך לבדוק עוד כמה פרטים לגביך ואת משוחררת" הוא אמר.
"וכמה זמן זה יקח?" שאלתי.
"חצי שעה בערך" הוא ענה בזמן שכתב משהו על דף.
"אוקיי, אז אני יכולה להתקשר שיבואו לאסוף אותי?" שאלתי.
"בוודאי" הרופא אמר, חייך ויצא מהחדר.