הכאב שבאהבה\ פרק 6

"קים.." הוא מלמל כחושב לרגע. "שם מקסים". חייך. האדמתי בין רגע וצחקקתי, הוא.. הוא החמיא לי.. הבן אנוש היחידי שבאמת חשוב ובעל משמעות איכשהו בשבילי כרגע העניק לי מחמאה שכה נכנסה ללבי.. בדרך כה רצויה מלאת השלמה.."תודה רבה הארי". חייכתי אליו.
הוא אחז בידי ומגעו הכה בכל גופי שוב.. הרטט שהקרין לכל תא, מערכת, שריר ועורק בגופי.. שעורר אלפי גלי רטט כה מעקצצים.. שעורר שרפה מורטת עצבים חסרת כל טיפת חרמים ואנושיות, אבל אוי אלוהים.. הכאב המתוק כה מענג, כה ממכר.. כה מרגיש נכון.. כאילו והסבל המעורבל בכל הטוב שבעולם כאור ליופי ולביטחון העצמי, כאור לכל שאיפותיי ותקוותי.. וכל זה קורה כשהוא הגיע.. הארי.
"בת כמה את?" הוא שאל כשהתיישבנו על יד המדורה.
"בת 18.. אתה?" שאלתי בחצי חיוך, למה כה קשה לי לשאול שאלה שנשמטה באותו אופן מבעד לפיו בכזו קלילות? מדוע כשזה נובע ממני.. זה כה כבש, כה מהוסס, כה מבויש ואפילו מפוחד.. למה לצפות לנורא מכל כשאני רואה בעיניו כה המון אמינות וחום..? עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, הוא רק אחז בידי והושיב אותי לצדו ואני כבר נטרפת אלפי שאלות בלתי נסבלות ומייסרות מחוסר האונים במציאת תשובה קטנה ותמימה.. זה כה מגוחך ולא הגיוני, אבל גם כה נכון..
"עוד חודש אהיה בן 19". הוא פולט בטבעיות וגורם לי רק לחוש עוד יותר מבוישת וכנעל בית לצדו, מה שבאמת נכון..
נאנחתי, אלו ורק היה יודע.. מזמן היה בורח ונותש אותי לבדי במסיבה הכה לא מסבירת פנים הזו.
"רצית להדריך כאן?" אני שואלת בסקרנות, הוא לא נשמע נלהב במיוחד כשספר לי.
"האמת היא שבהתחלה די התנגדתי, אבל אנו להקה וצריך לדעת להתפשר.." הוא מלמל ונע באי נוחות כאילו ולא נוח לו לדבר על כך, הדבר רק עקצץ בקרקפתי וחשתי שאני חייבת לדעת.
"למה..?" שאלתי ברוך.
"כי זה רק מראה עד כמה הם הצליחו". הוא אמר בקשיחות, אני לוגמת כל מילה ומילה ומנסה להבין.. הוא קורא לעצמו טיפש? זה מגוחך, הוא הצליח כה המון בזכות עצמו.. למה לו לקנא באחרים כשעולם שלם מקנא בו בחריפות כה רבה? "מה את לומדת?" הוא מחליף נושא במהירות.
"ספרות ומשפטים". אני מחייכת אליו.
הוא זוקף גבות בהפתעה. "את רוצה להיות עורכת דין?" הוא שואל.
"בהחלט כן". אני עונה בביטחון עצמי וזוקפת את ראשי פעם ראשונה היום בערב.
"את אכן בחורה מפתיעה.." הוא ממלמל ומגיש לי את בקבוק הבירה השני שלו.
אני נסוגה לאחור, בולעת רוק בשקט ויותר שאראה כה טיפשית עכשיו אבל אני פשוט.. לא מסוגלת, איני יכולה להרשות לעצמי לשתות אם מעולם לא נסתי, במיוחד שמחר יש לימודים.. לא, זה פשוט לא שווה זאת! אבל.. מה הארי יחשוב על כך?
'את יודעת שהוא שווה זאת' מציבה בפניי עובדה תת ההוקרה שלי, עובדה שלצערי כה נכונה.. ומדוע? אנו לא מכירים כה טוב… רק היום פגשתי טוב וכבר אני חשה וסופגת כה המון רגשות, תחושות, מחשבות, שאלות ועובדות רצויות ולא רצויות בו זמנית..
נשמתי עמוק, העניין מטריף דעת. הוא לא מתמהמה, וזורק את הבירה לצד ומחייך. "אני אוהב בחורות שלא מיתפטות לזה". אמר, הניח את הבקבוק שלו לצדו, וגרר אותי לאמצע ההמולה, לרחבת הריקודים.. לא, לא, לא – איני רוקדת! הוא ימות.. הוא לא יוכל ללכת שבוע.. כולם יצחקו עליי.. אני אשאב בהמון.. אני אלכד.. לא.. איני יכולה..
"קים, התירקדי אתי?" הוא שואל ברשמיות ולאחר מכן מגחך. 'לא!!' אני צווחת בראשי אבל יודעת שלא אוכל באמת לעמוד בזה, וכאילו ומוחי קיבל שליטה משלו ו.. גופי נע בטבעיות,אני מהנהנת והוא במהירות מקרב אותי אליו ומניח את ידיו על גבי אגניי, איני יודעת מה לעשות אבל ראיתי זאת בסרטים.. וכילדה טובה מניחה את זרועותיי על גבי צווארו.. אנו כה קרובים.. אני מגיעה לחזהו, פרצופו במעט חופן את שערי, אני חשה את שריריו, חשה את קצב נשימתו הטהורה והריחנית.. שואפת את כל כולו יודעת שאוכל להתבסס רק על הניחוחות המשכרים והמנתקים הללו, חשתי כיצד אני נמשכת אליו ופשוט נצמדת.. חשה כאש שמתקרב לאש.. ונשרפת.. מתפוגגת.. נחרבת ונמסה עד עפר בזרועותיו.. חשה כיצד קרביי לוהטים.. בטני מתכווצת ושורפת, נמלאת קצרים וכה קשה להשתלט על נשימותיי המהססות לעומת לבי הדופק בחוזקה, הסיעור המצמרר והמעקצץ כה לא נוח.. אבל הצביטות המכרסמות כל פיסת עור בגופי משכיכות זאת..
ואני רוקדת, נותנת לו להוביל, להוביל אותי לאמצע הרחבה.. וזה כה טוב, כה רצוי, כה מרגיש לי נכון.. איני חשה או רואה את כל הילדים שמסביבי על מנת לקרוא את הבעות פניהם, זה גם לא חשוב לי עכשיו.. לרגע אחד זה רק אני והוא וכול העולם התפוגג ונעלם במקום חשוך ונסתר..
אוי.. רק אני והוא.. אלוהים אדירים.. אין כל דרך לתאר עד כמה אני חשה על גג העולם.. עד כמה אני מאושרת..

~מנקודת מבטה של מישל~

זחלתי לכיוון הטלפון על מנת להזעיק עזרה, אוי.. הרגל.. זה צורב.. זה מטריף דעת.. כה נוראי, כה לא רצוי..
למה עכשיו..? למה רגע לפני ההופעה שכה המון זמן חכתי לה, כל השעות של החזרות שהשקעתי על מנת ללטש כל תנועה ותנועה.. כל הצפיות והתקוות, הפנטזיות על מחיאות הכפיים והמחמאות.. הכול נראה כה מושלם.. כה קרוב, רק עוד קצת ואני אהיה שם..
ובין רגע, בגלל שהרשיתי לעצמי לא להתרכז, בגלל שנתתי לפחדיי ולמחשבות האמתיות שלי שאני נוטה להכחיש ולהרחיק עד כמה שאפשר מלבי להתערבב בריקודי.. עד כמה חסרת זהירות ומגוחכת עוד אוכל להיות?
חשתי כה הפסד.. וזה כאב.. היה כה נורא.. לא השתווה במקצת לכאב היוקד של הרגל המתענה שלי, אבל הייסורים הנפשיים, אשר הכו כהצלפות חסרות רחמים על גבי גבי.. הצמרמורת שעלתה לשכמותיי וכבשה את כל כולי.. הכול כה לא נסבל, כה קשה..
"מישל.. את.. את כאן..?" שמעתי קול גברי קורא מפתח החדרון, מי הוא לכל הרוחות.. אבל זה כלל לא משנה, אני חייבת עזרה ועכשיו! איני לוקחת שוב סיכונים.. לא..
"אני כאן..!" זעקתי בכל הכוחות שעוד נותרו לי.
ואז הוא הופיע, והדבר הראשון שלא יכולתי להסיר ממנו את המבט היו העיניים.. עיניים כה מדהימות ועוצרות נשימה, שאפשר להישאב ולהתמכר אליהן.. כמהופנטים, עיניים מבריקות אך בעלות כה עומק מסקרן ומסעיר.. עיניים שגרמו לכאב בין רגע להתפוגג, אפילו הלחצים נשכחו.. רק התרכזתי בזוג העיניים התכולות הנדירות הללו כתרופת הפלא הטובה ביותר בעולם.. אלוהים אדירים.. מי הוא..?
"את בסדר?!" הוא זעק ובמהירות הרים אותי והושיב על גבי הכיסא.
"אני חושבת.. מי אתה..?" שאלתי עדיין לא מנתקת את מבטי מעיניו, כלא יכולה.. כלא מעזה, ומשום מה, כה לא הרפיתי מידו אשר אחזה בידי, הוא העביר את ידו בשערו הזהוב.. שיער שנראה כה רך ובוהק.. נשכתי את שפתי התחתונה, כה רוצה להעביר גם יד שם..
"אני נייל הורן, מוואן דיירקשן.. וכביכול, הדייט שלך..". הוא ממלמל ונע מצד לצד כמביוש באי נוחות וזה נראה כה חמוד, אבל לא היה לי די זמן לעסוק בכך לפני שזה קרה..
שיהקתי.
האדמתי בין רגע, ונשמתי עמוק.. אלוהים אדירים.. נייל הורן.. הוא.. הוא הדייט שלי?! האליל הכובש והיפה טוהר, הכה חמוד והמסעיר חושים.. – אני חייבת להיות טובה, איני יכולה להרשות לעצמי להיות המוקש ונקודת החולשה של מערכת יחסים נוספת! לא.. איני יכולה..
ואז זה מכה בי – איני יכולה לוותר עליו.
"הדייט שלי..?" אני פולטת כלא מאמינה.
"כנראה שכן.." הוא ממלמל. "מה קרה לך?" הוא שואל וסוקר את הרגל שלי.
"דעתי הוסחה ומעדתי.." מלמלתי ועצמי את עיניי, מנסה להתחבר במעט לכאב ולא מצליחה.. לא רוצה, כי.. זה פשוט מרגיש לי כה כנה ונכון מה שקורה כרגע עכשיו, המטען החשמלי כאש צורבת אשר סוררת ביננו, אשר גורמת לראשי להיטלטל.. לדמי להתפרע בוורידיי בתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. זה כה טוב..
"את בטוחה שאת בסדר? נראית מאוד סובלת" הוא ממשיך ומתכופף, כורע ברך על ידי על מנת לסרוק את הפצע הכחול – סגול.
שריריי מתכווצים ואני קצרת נשימה לרגע, זה כה מלחיץ.. ולמה..?
קרביי לוהטים ואני פולטת אנקת ייאוש.. אני אוהבת את זה שהוא קרוב אליי.. מעביר אצבע רועדת על גבי המכה ומרפא אותה בכל הזרמים שמפיגים על הכאב..
"אהיה בסדר, אבל מה אני אעשה עכשיו עם המופע?!" אני שואלת ודמי נוזל מפניי. "אני הסולנית הראשית".
"הסבירי שנפצעת.. את רקדנית וטעויות קורות.." הוא ממלמל ומושך בכתפיו. "אינך יכולה לרקוד, הפצע שלך נפוח.. חייבים לטפל לך בו ובמהרה.."
"לא!" אני זועקת. "אם איני ארקוד אני אמות.. כה המון התאמנתי, אל תספר". אני מתחננת.
"איני אסכן אותך בשביל הופעה מטופשת". הוא אומר בקול בוגר, אני זוקפת גבות – מטופשת?
"מטופשת?!" אני שואלת בכעס.
"זה לא שווה את הבריאות שלך.. יהיו לך עוד המון הופעות להוכיח את עצמך.. עכשיו בואי נמצא לך קרח.." הוא ממלמל, נושא אותי שוב ואנו מתקדמים לכיוון הבר, הכול מאחוריי..
אבל האם כואב לי בגלל שאיני מופיעה או בגלל שאיני מופיעה בפניו?
השאלה הזו מכה בי בחוזקה ואני לרגע קופאת.. לא ייתכן שזה קורה לי. שיהוק, שיהוק, שיהוק.
"את המון משהקת.." הוא מצחקק.
"מצטערת.." לחשתי במבוכה.
"זה חמוד". הוא לחש לאוזני ואני פשוט נמסתי בין זרועותיו, והוא אינו יודע דבר.. וטוב שכך..
שיהוק.

~מנקודת מבטה של שחף~

"איני מעוניינת לשמוע אותך שר שירי אהבה טיפשיים!" אני צועקת עליו ומתכוונת לעזוב את החנייה אבל הוא לא מרפה מזרועי ושואל בתמימות.
"למה את כה קרה אתי? אנו כלל לא מכירים".
"וכבר אתה חוטף אותי.." אני ממלמלת בעוקצניות.
"אני רק רוצה לשיר שלך, למה זה כה רע, שחף?" הוא שואל ומבט את שמי כאילו… כאילו למרות כל היחס הנוקשה שלי הוא סוגד לי.. כל כולי מתכווצת ואיני מסוגלת לסבול את עצם המחשבה שאעזוב, אבל איני אתן לרגשות הללו לחדור.
"למה לך לשיר לי?" אני שואלת בבלבול.
הוא לא עונה ומשפיל את ראשו, מעביר יד בשערו ונע באי נוחות.. "לא יודע.." הוא לוחש.
אני מכווצת את גבותיי ורק אז זה מכה בי כמכת ברק, ולמה אני לא בועטת בו ורצה מכאן כמו ברוב המקרים? לא יודעת..
"גם אני לא.." אני מודה, הוא יורה לעברי מבט מבולבל. "למה אני נשארת כאן.."
הוא מגחך ומתיישב על גבי מכונית אחת ומסמן לי להתיישב לידו, אבל אני נשארת יציבה על גבי הארץ כשידיי משולבות בסמכותיות, חייבת לשמור על שליטה.. חייבת לשמור על חזות ומסכה קשוחה..
"אני אוהב את הקעקוע שלך". הוא מחייך אליי, ברגע שהוא מזכיר אותו אני עוצמת את עיניי, פולטת אנקה של צער.. מפנה אליו את גבי ונותנת לכל הייסורים המענים חסרי כל הרחמים להצליף ולהכות בי שוב ושוב.. אני נשרפת ונפרמת בכזו מהירות כשהוא מזכיר את הקעקוע בעל המשמעות האדירה הזו.. אני מעבירה אצבע על גבי הקעקוע ונותנת לדמעה אחת לזלוג.
"היי.." הוא לוחש ומתרומם במהירות. "הכול בסדר חמודה..?"
"אל תקרא לי כך!" אני פולטת בארסיות.
"מה קרה שחף?" הוא מתעלם מהטון שבו דיברתי אליו.
"אל תחמיא לי, בסדר..?" אני לוחשת. "איני אוהבת מחמאות.. מעולם לא החמיאו לי, איני צריכה שאתה תעשה זאת".
"זה שטויות!" הוא סותר את דבריי. "אפשר להחמיא לך כה המון.."
אני רוקעת על גבי האדמה ומתחילה להתקדם לכיוון הבר שוב, הוא אינו מכבד אותי ואת הדרישות שלי..? אומר שאני מדברת שטיות..? סך הכול מפורסם בעל מזל שאין לו כל ערך בשבילי.. איני צריכה לדבר עמו או להתבונן בו, במיוחד שלא לחשוב עליו.. או לחוש חסרת ביטחון לצדו.. זו אינה אני אלא משהי אחרת, משהי שאני כה שונאת..
אני מתכוונת לצאת מהחנייה אבל כלא מסוגלת.. מתבוננת רגע אחד לאחור, הוא עומד מספר מטרים מאחוריי וחצי חיוך מתפרס על גבי פרצופו. "את חדשה כאן בדיוק כמוני נכון?" הוא שואל.
"אל תדאג, איני אשאר כאן לעוד המון זמן". אני פולטת בביטחון.
"נשמע מעניין, מה התוכנית שלך?" הוא שואל סקרן.
"לגרום לכך שיסלקו אותי.. איני רוצה ללמוד, לא אכפת לי מה כולם חושבים או אומרים על חוכמתי.. אני יודעת שזהו סתם הסיפור כיסוי שלהם כל העניין המפוקפק הזה". אני אומרת בזעם, בטינה ובשנאה כה רבה שמורגשת ונראית מכף רגליי עד קצה ראשי..
התכווצתי ורק רציתי להיעלם, אוי לא.. מה אני עושה..? מה אני אומרת..? הבטחתי לעצמי שאיש לא יכיר אותי, איש לא ידבר או יהיה חבר שלי.. ועכשיו אני נפתחת ומתפצחת בכזו קלות בפני הזר שרק לפני עשרים דקות הכרתי!
"מה זאת אומרת סיפור כיסוי?!" הוא שואל מוכה בלבול והפתעה.
אבל בדיוק אז מכונית חוצה את המעבר שבינינו ואני בורחת.

~מנקודת מבטה של קים~

"את רקדנית מעולה!" הוא החמיא לי בזמן שסובב אותי, הייתי כה מסוחררת מהריקוד שזרם באופן מפליא, הדרך שבה רחפנו ונענו בכל רחבי הרחבה.. הדרך שבה הוא הדריך אותי ואני נגררתי אחריו בדרך כה מלאת השלמה, האופן שבו אחזנו אחד בשני והתנתקו מכל העולם..
אני רוצה לחוות זאת שוב!
"גם אתה רקדן מעולה!" אני מצחקקת.
לפתע אני מועדת על אבן ונופלת ארצה, הוא אינו חשב לעזור לי?
אני מרימה את ראשי..
הוא מתנשק עם משהי..!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
2013.. כבר אפשר לחוש בשנה החדשה שעוד מעט מתחילה, ואני רק רוצה לאחל לכל הקוראים והכותבים באתר HAPPY NEW YEAR!!
שתהיה לכולנו שנה מלאת הצלחות וציונים טובים, שנה שבה נתבגר, שנה שבה נרכוש חברים חדשים, שנה שבה נלמד לסלוח לקבל ולהתנצל, שנה שבה ניכשל.. ניפול במעט אבל נלמד מהטעות, שנה שבה לא נפסיק לחייך, לשיר ולצווח בהתרגשות!
שנה שבה נהיה הכי טובים בשביל עצמו ובתקווה גדולה שבסופה – נשיג כמה שיותר ונהיה עם הכי טיפת חרטות.. 3>
אוהבת אותכם : )