הכאב שבאהבה\ פרק 2

צעדתי על גבי שולי הכביש, אורות פנסי הרחוב הדהדו בסינוור מהיר כל כמה דקות ספורות אבל זה היה כה קלוש עד שנדמה כמאולץ, צעדתי על גבי המרצפות האדומות והמחליקות מטיפות הגשם שירד מלפני מספר רגעים על העיירה הישנה והכלל לא ידועה בעולמנו, עיירה שבשבילה קרני שמש חלושות נחשבו לברכה וכאות ליום חדש וטוב, גחכתי מעצם המחשבה על אור עובדה זו.. זה נשמע כה נואש, אבל גם כה נכון.. אבל שיהיה, גם האור החזק ביותר בעולם לא יצליח להשפיע על החשכה המלכותית שסוגרת עליי, שקולעת אותי בחיי עצמי, כחומה בלתי נראית אבל כה קשיחה שמורגשת וצורבת בחוזקה, כקורעת את מיתרי נשמתי ומבודדת אותי מהמציאות, זה רודף אותי בכל דקה ושנייה ביממת חיי.. הכאב העז והמטריף, הבלתי נסבל והמורט כל קצה עצבים שגורם לכל מערכת, תא, עורק ומעט חשיבה לקרוס.. כמכרסם כל פיסת עור בגופי, אוכל אותי.. אבל עדיין לא הורג, איני אתן לזה להשפיע עליי..
חשתי כיצד בטני מתהפכת ונקשרת באלפי קשרים כפלונטר, כיצד שריריי נמתחים בחוזקה עד כאב שורף וגורמים לי לקוצר נשימה רק לרגע.. בלעתי בחוזקה את רוקי ופלטתי אנקת ייאוש מיוסרת, אוה.. הלוואי ורק אוכל לפלוט את הצווחה הזו, הלוואי ורק אוכל לברוח לאן שנושאות אותי רגליי.. אבל אין, לכל הרוחות, אין כל דרך לברוח ולהתחמק מהמציאות המרירה והמייאשת הזו.. בסיוטיי בלילות, בעת זמני בעבודה, בזמן צעידה ביום בהיר – הסיוטים האפלים והזיכרונות הטרגיים מצליפים בתת ההוקרה שלי וגורמים לי להיחרב עד עפר, גורמים לראשי לקדוח.. אוי הראש.. אחזתי בראשי ונשמתי עמוק, עוצמת את עיניי בחוזקה עד כעיוור מטשטש וממושך, אסור לי לחשוב על כך, זה גדול עליי.. קשה יותר.. כואב ומייסר, כה נואשת לברוח ולהותיר הכול מאחור אבל זה לא יעזור, לא במקרה שלי.. הצלקות, הן מצולקות על העור, חרוטות בו בחוזקה כמקור לשנאה ולחוסר טיפוח ודאגה שהאישה שיצרה אותי הפגינה כלפיי, אי אפשר להיפטר מהן.. וזה מתגבר בלילה.. הלוואי שאוכל לישון כבר בשקט ולקום ליום חדש וטוב.. הלוואי שתהיה לי מין נקודת אור באפלה הנצחית הזו, הלוואי שהיה לי קצה חוט להיאחז בו, שיהיה מישהו או משהו שיעמוד בקצה השני ויחזיר אותי לדרך הישר כל פעם מחדש כשאני נופלת, וזה יקרה הרבה..
אבל אלו רק תקוות שווא שכמלח על גבי הפצעים.. שוקעות בתוך העור.. חודרות לכל צלקת וצלקת בנפרד ולרגע יש לי תחושה שידי נשרפת.. צמרמורת קרירה הצליפה על גבי עמוד שדרתי.. עלתה כלפי מעלה לשכמותיי.. הקיפה את צווארי.. השתלטה על כל כולי, התנערתי במהירות על מנת להפסיק את הצמרור המטריף, קרביי להטו ולרגע אחד ידיי הזיעו, חשתי את התחושות המענגות הללו בבטן.. אשר יורדות ועולות כלפי מעלה ומטה בו זמנית כשהמגע שלו חיבק אותי מאחור ונשק לקצה ראשי.. חייכתי חצי חיוך.. אוי המגע המענג והמסעיר.., ידיו החליקו במורד כתפיי, ברכות ובעדינות, באטיות על גבי זרועותיי, אחזו בעגני וקרבו אותי אליו לגמרי, קרבו ממש קרוב .. אלפי עקצוצים מסעירים וכה ממכרים.. הוא ירד לקרביי..
אבל זה לא נמשך לפני שפלטתי אנקה של כאב, מצמצתי בעיניי וראיתי כיצד סכין דקורה בבטני, אוי לא.. עוד הזיה.. אבל לא היה לי די זמן לעסוק בכך לפני שצנחתי ארצה, הדבר היחידי שראיתי כרגע..

"לא!!" צווחתי. מצמצתי מספר פעמים על מנת לחדול את הסינוור המעצבן, סרקתי את החדר הלבן.. חדר האחות.. אוי הראש..
אחזתי בראשי, כיצד הגעתי לכאן?
רגליי היו חבושות וכה המון שאלות התרוצצו בראשי ולא הועילו בדבר.. אבל כה הייתי חרדה מעצם הזיכרון האפל, מהכאב העז.. "איי.." לחשתי ואחזתי בבטני בזמן שסרקתי את ברכיי, חבושות.. נפלא.
"אני רואה שהתעוררת, הגיע הזמן!" אמרה האחות, נורה, בשמחה רבה ורעמת תלתליה האדמוניים רקדו מעל לראשה בכל תנועה שבצעה.
"מה קרה..?" שאלתי במעורפל.
"קים, יקירה, את נפלת.. את חייבת להיזהר, אלו רק שריטות קטנות.. הן יעברו, אבל אינך יודעת עד כמה הדאגת אותי! מדוע התעלפת?" היא הסבירה בדאגה, בנימה אימהית שכזו.
"כיצד הגעתי הנה?" שאלתי בבלבול.
"נער אחד הרים אותך עד לכאן, הוא התעקש להישאר ולחכות עד שתתעוררי אבל.. הוא היה חייב ללכת לקורס שהוא מדריך". היא הסבירה ובין רגע נימת קולה השתנתה ונשמעה ילדותית ומתלהבת במעט. "הוא בהחלט נראה כובש.." הוסיפה וזקפה את גבותיה.
גלגלתי את עיניי, גם היא? "את יודעת שאיני מחפשת חבר.." לחשתי. "איפה הוא? אני חייבת להודות לו". שאלתי במהירות.
"הוא מוזיקאי מלהקה אחת ששכחתי את שמה.. שם מסובך, אבל בכל מקרה הוא בחדר מוזיקה.." היא הסבירה כדרך אגב.
צחקקתי במעט. "תודה רבה נורה, את מדהימה!" הודיתי לה ובאתי לקום מהמיטה המגרדת אבל היא במהירות עצרה אותי.
"את חייבת לנוח קודם". היא פקדה עליי.
גלגלתי את עיניי. "אני בסדר באמת.. אני רק רוצה לראות את הנער שהציל אותי כביכול או מה שזה לא יהיה.. ולהודות". הסברתי, איני יודעת למה.. אבל כשהוא נשא אותי.. הכול התרפה.. אולי היה לי סיוט אבל זה קרה כשהוא עזב אותי.. אני בטוחה בכך, אלוהים אדירים.. הנער שאיני מכירה כה נדמה כחשוב עכשיו, כאילו אני חייבת לראותו רק בגלל התחושה כשהוא נגע בי ונשא אותי לכאן.
"קודם שתי תה". היא המשיכה לפקוד עליי והגישה לי ספל תה חם וטוב.

חכתי מחוץ לחדר מוזיקה במשך חצי שעה.. לכל הרוחות, זה כה טפשי ואפלו נדמה כנואש מה שאני עושה כרגע.. אבל פשוט הגוף מחובר לכיסא, איני מסוגלת רק לסבול את עצם המחשבה שאקום ואלך..
תלמידים יצאו, חלק התבוננו בי וצחקקו ואני רק השפלתי מבט..
ואז הוא יצא.. התבונן בי, והגומה הזו חייכה אליי..
אוי.. אלוהים אדירים.. כובש.