הכאב שבאהבה\ פרק 16+17 (סליחה על העיכוב – יום הולדת להארי! 3>)

~מנקודת מבטה של קים~

בזמן שהארי סובב את מפתחות הרכב ויישר את מבטו לכיוון הכביש, הרשיתי לעצמי להתענג.. ללגום ולשאוף את יופיו הכובש עמוק אל תוך הלב והנשמה, הוא נראה כה גברי ובוגר כך.. כה מפתה להעביר יד בשערו, על גבי טווי השפתיים המלאות והמגרות הללו, העיניים הללו שלמרות הקשיחות המעטה בעת ביצוע פעולה הן עדיין מסמלות בשבילי את האור ליופי ותקווה, לביטחון העצמי שאני חשה לצדו אך גם המבוכה והחוסר אמת..
נשמתי עמות ונשכתי את קצה שפתי התחתונה, קרביי להטו ובטני התהפכה מספר פעמים, זה הכה בי בחוזקה ועיניי נקרעו לרווחה.. מה אני חשה כלפי הנער האלוהי והמשכר הזה?! מדוע אני כה נמשכת אליו אך לא מוכנה לבצע מעשה מסוים, לעשות צעד אחר וחפוז ולחשוף את רגשותיי.. ?
אני כה משתוקקת לומר לו מה אני חשה כלפיו, עד כמה הוא חשוב ויקר בשבילי.. לבי האיץ את דופקו ואלפי כרסומים, צביטות, כרסמו כל פיסת עור בגופי וגלפו אותי, הוא הדליק את הרדיו והתנגן שיר שלהם, גיחכתי לעצמי בגלל שזה שיר שדווקא כן מוכר לי .
"shot me out the sky your my kryptonite.."
הוא שר לרגע, פורט על גבי מיתרי נשמתי ומנציח אותי ומפוגג עד עפר.. חשתי כיצד הוא מפזן לו כנינוח את מילות השיר, נוהג, שקוע בכביש השחור, בזמן שאני נמסה וגוססת רק מלשמוע אותו.. ראשי קדח ובטני עכשיו נקשרה והסתבכה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, מדוע זה כה מורט עצבים? חשתי קוצר נשימה ואלפי הצלפות הצליפו והטוחו על גבי עמוד שדרתי, עלו על גבי שכמותיי וכבשו את כל כולי.. דמי נזל מפניי וידיי הזיעו מרוב הלחץ והמתח האדיר, חשתי את החשמל הקודח בינינו וזה כה מלהיט, ממש כמו דמי המתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. למרות שאני כבר בעצמי ככלי שבר, שבורה ומרוסקת ממנו.. וזה כה כאב מתוק שבאהבה האדירה שלי לנער האלוהי הזה.
הזקפתי במקומי, אהבה? תת ההוקרה שלי הנהנה בראשה, כן אהבה.
"אתה שר יפה.." מלמלתי. "למרות שאני לא הראשונה שאומרת לך זאת בטח". צחקקתי רק על מנת לשבור את הקרח המלחיץ.
"אבל זה חשוב לי לשמוע זאת ממך.." הוא הפסיק לשיר את הפזמון וזה כה מאכזב, עכשיו הוא זמזמם זאת וזה גם מנחם.. עצמתי את עיניי מתנגנת ומתרככת ממשמע המוזיקה הזו, חייכתי ללא כל סיבה, חשוב לו..
"איזו הפתעה?" שאלתי בצחקוק.
"חשבתי עלייך אתמול בלילה.." הוא מלמל, הזקפתי ועיניי נפערו עד נקרעו לרווחה, ראשי קדח וחשתי רעד שמכה בכל גופי ומשתיק אותי, הייתי כה שקטה עכשיו, לא יכולתי לדבר אך בפנים השמחה שלי עלתה על גדותיה והייתי מחרישה להחריד. "זה נוראי שלא חווית חוויות ילדות ויש לך כה המון דברים שאני בטוח שאת רוצה להגשים, אז החלטתי היום להגשים לך את החלומות, כל מה שאת רוצה.."
צנחתי שוב במושבי והצטמקי, הוא מנסה לשנות וליפות את העבר.. הוא לא מבין שהוא אינו כל יכול? שבלתי אפשרי לתקן את מה שכבר קרה..? החיים הם אינם כמו המחשב, אי אפשר למחוק ולתקן את הפעולה, ולא משנה עד כמה הוא עומד לפנק אותי כביכול היום.. העבר, הילדות שלי, כל חיי – חרוטים בעמקי זכונותיי, סיוטים אפלים של צווחות ובכי, הריח של הוויסקי והסמים עדיין שורף את אפי ומחניק אותי, ההצלפות.. הצלקות, הן מצולקות על העור כסמל לחוסר הטיפוח והדאגה המשפחתית שהוענקה לי, פני אמי שיצאה משפיות דעתה, מכתב הפרידה של אבי המצומצם חסר הרגש, בכי אחיי הקטנים שהופרדו, כל המאורעות קבורים אולי אי שם בבית הישן הזה.. אך אין הדבר אומר שהם לא יותר מרק עוד עול כבד ורומס על גבי השברירי, אני כה רוצה לשכוח זאת אך.. איני יכולה, זה חזק ממני, טורף את ימיי ולילותיי ומנציח אותי כל פעם מחדש.
"מה קרה? אני עושה זאת בשבילך.." הוא שאל בדאגה והסיר את מבטו מהכביש והתבונן בי.
"הארי, אתה מנסה לתקן דבר שבלתי אפשרי לתקן… תודה רבה אבל, לא משנה כמה חלומות וכל השטויות הללו אתה רוצה להגשים לי.. זה לעולם לא ישנה את העבר".
הוא השתתק לרגע והדשא הירוק מת בעיניו. "איני רוצה לתקן את עברך, הכול אפשרי כמובן אך זו אינה הכוונה שלי, רק לשפר אותו במעט.. למשל, יש משהו שמעולם לא חווית שאת משתוקקת לחוות?"
שחקתי באצבעות ידיי, קושרת אותן האחת בשנייה.. זה כה חשוב ומחמם את לבי לדעת זאת.. לדעת שהוא רוצה לגרום לי אושר, להעניק לי דברים, איני חפצה בכספו כמובן אלא רק מלהיות עכשיו בחברתו ולשמוע אותו מזמזם או מדבר, מחייך או אפילו מסובב את הגה המכונית היוקרתית הזו, כבר מספק אותי וגורם לי לחוש מלאה ולא ריקנית ואפרורית עוד. אילו ורק היה יודע.. זה כה מעציב אותי ומדכא ואני מעדיפה לא לחשוב על כך.
בסדר, אפשר לומר שמעולם לא הפלגתי, או טסתי, או הייתי בכדור פורח, גם מעולם לא הלכתי לספא, מעולם לא עשיתי קעקוע, מעולם לא הייתי בגן חיות, מעולם לא שחקו לי בשער או ליטפו אותי, מעולם לא ישבתי בבית קפה ובאמת קניתי משהו, מעולם לא העזתי להיכנס לחנות כלי מוזיקה למרות שכה רציתי, מעולם לא רכבתי על סוסים למרות שאני כה אוהבת את החיה הזו, מעולם לא הייתי פפיקניק ו.. לעזאזל הרשימה כה טפשית ובלתי נגמרת!
"הארי, אין לזה סוף.. תוותר וזהו זה.." מלמלתי.
לפתע הוא אחז קצוות שער משערי ושיחק עמה, השתתקתי וחשתי כיצד כל כולי קופאת ורועדת, במעט לחוצה וקצרת נשימה אך לבי הלם בחוזה, לאחר מגן הוא העביר יד בקודקוד ראשי ופרע לי את השיער בשובבות, עמדו ברמזור והוא ליטף את כתפי, כל המגע הזה כה לא מוכר לי..אך מעביר בי אלפי רטט חשמלי מדגדג ומוזר שמקרין לכל גופי..
"מה אתה עושה?" לחשתי.
"אין לך מושג עד כמה חשוב לי לשמח אותך.." הוא פלט בחרש. "איני יודע למה, אבל בבקשה, תסמכי עליי.." הוא המשיך וסירק את שערו הגלי באצבעותיו. "כל כך רך.." הוא לחש.
חייכתי אליו חיוך מאיר. "מעולם לא לטפו אותי או שחקו לי בשער" . פלטתי.
הוא התבונן בי נדהם, ואך חייך חיוך הרבה יותר מאיר ושמח משלי, עיניו דלקו כנורות חג מולד והצבע חזר לפניו, נשמתי עמוק ואני לטפתי את שערו שלו.. קרביי להטו וזה חלחל לי כה עמוק.. לעזאזל, סוף כל סוף.. נשכתי את שפתי התחתונה ודמי להט בעורקיי, צווחה של התרגשות ושמחה הדהדה בכל איבר, תא ומערכת בגופי ורמסה אותי.. שרפה, כל כולי שקעתי ואבדתי במכונית הזו אך גם צפתי, שולחת יד לשמיים ועפה אל על..אוי, הארי, מתוק.. תודה.
"לעונג הוא לי," קרץ לי ועצם את עיניו כאילו הוא מתענג גם ממגעי שלי, זה כה חמם וחדר עמוק לתת ההוקרה שלי וחשתי שאני נמצאת במקום הנכון ברגע הנכון ביותר, לפתע הרמזור המעצבן שינה צבע לצהוב ואז בלי עיכובים מיותרים לירוק, בעצב רב התרחקנו אחד מהשני והוא המשיך לנסוע.
"מעולם לא?" הוא לפתע פלט בשקט וחשתי את הכאב העמוק שפשוט היה עינוי מתמשך מורט עצבים ומטריף דעת ורגש, חשתי כיצד אני מתפטלת כמתענה במקומי ורק לא רוצה להיות אחראית לכך, לקול הזה.. דמעות עמדו בגרוני, לכל הרחות, דמעות! "כשהיית בת ארבע, ההורים שלך לא נהגו סתם כך ללטף לך את השער או את הלחי..?" המשיך כלא מאמין.
"לא, הארי, איני אוהבת לדבר על כך.. איש אינו יודע זאת, אינך מבין עד כמה זה קשה.. פשוט הם אנשים מאוד קרים ומרוחקים, אני בספק אם הם בכלל אהבו אותי, אחרי שאבא החליט לעזוב את הבית בלי כל סיבה הכול רק נהרס והתפרק יותר.." לחשתי.
"אבא שלך עזב את הבית?!" הוא השתנק.
בלעתי את גרוני וזה כה צרב, רעותיי כאבו והחור השחור שבעבר שבחזי רק הלך וגדל. "כן". פלטתי.
הוא ליטף את הלחי שלי בקצות אצבעות בעדינות. "אוי, ילדה יפה, מתוקה.. הלוואי שהייתי יכול להבין". הוא פלט בשקט ונשמע כה עצוב ומתענה.
עצמתי את עיניי נוצרת ומתענגת מהמגע הרך שלעולם לא אשכח, שהוא כה רצוי, אני שמחה שזה אתו.. שהוא הראשון שכך נהג עמי. "תודה הארי, באמת.." לחשתי.
"מה עוד לא עשית מעולם?" הוא שאל.
"הרשימה לא נגמרת: מעולם לא עשיתי קעקוע, הפלגתי, קניתי גיטרה, ערכתי פיקניק, ישבתי בבית קפה.. מעולם לא היצתלמתי מתוך רצון אמיתי.."
"מעולם לא עשית קעקוע? ואת רוצה?" הוא נשמע מופתע, שוב, וכנראה שבמהלך היום זה יקרה עוד המון.
הנהנתי בראשי, עכשיו אני במעט מובכת בהתחשב בכל הקעקועים שנישאים על גופו. "אבל יש לך עור כל כך עדין.. באמת?" הוא שאל כנזהר, אומד אותי במבטו.
משכתי בכתפיי. "יש לי סיבות למה.." חייכתי.
"למשל?" הוא שאל בזמן שעצר ליד בית קפה, זקפתי גבה ואז הבנתי.. עוד וי של פעם ראשונה בחיים!
נכנסו לבפנים ובמהירות פינו לנו שולחן וישבנו האחד מול השנייה, גלגלתי את עיניי.. שירות למפורסם עשיר.
"מה תרצי להזמין?" הוא שאל בהתרגשות, הרשיתי לעצמי בהפתעה רבה להתעלם לרגע ממנו ולסרוק את המקום, זה נראה מקום די ביתי.. שולחנות מעץ עם מפת שולחן בצבע אדום או כחול משובצת, הרצפה עשויה מעץ מלא בכך אני בטוחה, הקירות שקופים, על גבי הקיר בצבע אדום נישאות אלפי תמונות של נופים שונים: של מדבר, של אגם, של אחו ושל יער.. , יש מספר כורסאות בצבע חום שוקולד שנראות כה מזמינות לישיבה, הדלפק שבכניסה צנוע למדי ולא גדול כמו שחשבתי שהוא יהיה, נישאים באוויר אלפי ניחוחות של סוגי קפה ומאפים.. חייכתי לעצמי שואפת את הריח, אני אוהבת את המקום הזה.
"זו פעם ראשונה שלי, תפתיע אותי". קרצתי לו, הוא צחקק.
"מיד חוזר".
וכך נשארתי לבדי, תקתקתי בציפורניי המטופחות על גבי השולחן, משום מה כלל לא חשתי לחוצה לצדו.. בהחלט בלתי אפשרי להשתיק את דפיקות לבי הנישאות למרחק של אלפי קילומטרים או את הפרפרים שמתעופפים בכל בטני ומעבר, אני לעולם לא אתרגל לכך אך אני אוהבת זאת לא פחות.. להיות בחברת הארי זה הדבר הכי מאתגר, מפתיע, מלחיץ ומדהים שיש! כיף לי כאן, לשבת לצדו, כאילו אנו זוג שרק עוצר בדרך…
לפתע עיניי נפערו לרווחה, זוג?! אך לא היה לי זמן להשתיק את ראשי הקודח לפני שהוא הגיע עם מאפה אוכמניות וקפה עם ציור של עלה עליו, מדהים שהוא יצא כה טוב..
"אתה אוהב אוכמניות?" שאלתי.
"אפשר לומר..אבל מעולם לא טעמתי". התבוננתי בו המומה. "אני מצטרף אלייך, בואי נטעם פעם ראשונה ביחד!"
חתכתי לחצי את המאפה הגדול. "בספרה לשלוש.." הודיע והתבונן בי כאילו ומחכה לאישור, הנהנתי. "אחד, שתיים, שלוש.." ונגסנו וכל אחד מהתיכה האישית שלו, נתתי למאפה להינמס בפי ולאוכמניות לגלוש במורד גרוני, עצמתי את עיניי מתענגת מהטעם הטוב והחם שנאפה בהשקעה רבה. "טעים.." מלמתי.
"נחמד". הוא פלט ונגס ברוגע, האדמתי, שיט, דברתי בפה מלא! הסמקתי והוא נראה מוקסם.
"למה אתה עושה קעקועים?" זרקתי את הכדור אליו עכשיו.
"בשביל לזכור דברים חשובים, לכל הקעקועים שלי יש משמעות.. למשל התאיך של האקס פאקטור, שם של מסעדה שמאוד חשובה לי, הציפורים שעל החזה כי אנחנו המון טסים ממקום למקום, פאנקייק בגלל אחותי הקטנה והכינוי המוזר שהדביקו לה.." הוא הסביר.
נשכתי את שפתי התחתונה, הופתעתי מהלהט שבי, שניצת כעבור מספר שניות, קעקועים זה כה גברי ומושך.. ועל החזה שלו..
פערתי את עיניי לרווחה והעדפתי לא לחשוב על כך. "אני רוצה קעקוע שהכי משקף אותי, 'SCAR' (בתרגום – צלקת)"
הוא נראה נדהם ונסה ללגום מהקפה אך ידו רעדה, עיניי התכווצו והוא התרחק, לא..תחזור. "למה?" שאל בתדהמה.
"כל חיי הם צלקת אחת גדולה, אני בעצמי תמיד הותרתי צלקת.. תמיד פגעתי באנשים בגלל שלא הכרתי יחס אחר.. זו מי שאני, ואני שלמה עם כך, אני מניחה לפחות.." מלמלתי.
לגמתי מהקפה, הוא הרבה יותר טוב מהקפה שבאוניברסיטה, אך כלל לא חשתי צמאה, אלא חלחלה ורציתי להקיא, לא, טיפשה! צעקתי על עצמי, מדוע אמרתי לו זאת? הוא עכשיו יתרחק ולא ידבר אתי לעולם! לא, לעזאזל.. מדוע איני יכולה לשלוט בפה שלי? מדוע תמיד אני אצטער על הדברים רגע אחרי שנאמרו?!
אך הוא נראה לרגע נינוח וגלגל את עיניו. "את כלל לא צלקת קים, את עמוקה, מלאת רגש ועבר שרק יש במה להתגאות וללמוד ממנו.. הלוואי שכולם היו יכולים להמשיך בחיים ולהצליח כמו שאת הצלחת, אולי את פגעת באנשים במהלך החיים שלך אבל יש לך מושג כמה אני פגעתי?! פעם אחת אפילו פתחתי לילד את הראש רק בגלל שהוא דחף אותי וצעק לי 'נקבה', תראי.. כולנו עשינו טעויות.. אך לא אמורים רק בגלל זה לשפוט אותנו".
"אז מה טוב בי הארי?" שאלתי בעייפות, מתי הוא יבין שזה בלתי אפשרי אצלי?
"אני לא מאמין שאינך רואה זאת.." הוא מלמל והעביר את ידיו בשערו. "נתחיל בכך שאת יפה, בכך שאת חכמה באופן בלתי יאומן, שאת כנה, חזקה.. אני הכי אוהב לדבר אתך, ואת עפה ונוגעת בשמיים.."
עיניי נקרעו לרווחה, כאילו והוא רואה דרכי.. "איך ידעת שכך אני חושבת?" השתנקתי.
"כי את זו את". הוא צחקק. "אולי תעשי קעקוע של פרפר? של.. של התחלה חדשה?" הוא הציע.
זקפתי את גבתי, התחלה חדשה? "רק אם תחזיק לי את היד.." פלטתי בלי מחשבה.
"סמכי עליי". הוא קרץ ולגם עוד מספר לגימות מהקפה.
"באמת שברת לילד אחד את הראש?!" צחקקתי כלא מאמינה בעת ובעונה אחת שנגסתי מהמאפה.
"כן, זה היה בתקופה שהייתי בחווה.. גם ככה משפחתי הייתה במצב קשה, החברה שהייתי שרוי בה רק הזיקה לי, חשתי אבוד ובודד.. לא היה דרך לפרוק זאת אז הרבצתי לכל אחד כמו משוגע.." הוא הסביר והתקשח, הצבע נזל מפניו ועיניו קפאו אך עדיין היה בהן ניצוץ, ידיו רעדו במעט והוא הסתיר אותם מתחת לשולחן, הלוואי שהייתי יודעת מה עובר לו בראש..
חשתי את לבי מתכווץ ונדקר, כאילו הסכין החדה ביותר בעולם משפדת את נשמתי המעונה והצווחת למעט חיוך מצדו, כה כאב לי.. חשתי כיצד שריריי נקרעים בפעם אחת קורעת ומשתקת, ידיי רעדו יחדיו עמו וראשי קדח בחוזקה, נשכתי את שפתי התחתונה וקרביי להטו.. לכל הרוחות, הארי.. ילד קטן ואבוד ומסכן שלי..
ציירתי לעצמי ילד קטן עם גומות ועיניים תמימות שכה חש כאב נפשי ואבוד, שנושא את כל משפחתו על כתפיו ו..לא, בבקשה לא, הוא מדהים, הוא גברי.. הוא הצליח לגרום לי לחוש מעט טוב כלפי עצמי, ללא כל חשיבה, רק בגלל שאיני יכולה עוד אני מושכת בכף ידו ואוחזת בה בחוזקה. "מדוע לא ספרת להורים שלך..?" השתנקתי.
"לא יכולתי". הוא פלט בקרירות.
"אוי, הארי.. בבקשה לא, אל תתבונן בי כך, אל תתחבא.. לא ממני לפחות, למרות הכול תראה אותך היום, מצליח ושמח יותר מאי פעם.. בזמן שהם קבורים אי שם בתחתית, אני מבינה אותך באמת.. אך אל תתן לזה לשלוט בך ולרדוף אותך, כי זה לעולם לא נגמר, תנסה להתגבר ולראות את האור.. היית עם המשפחה שלך, לא עזבת אותם והיית רק ילדון, נער, זה לא צחוק! אל תחזור על הטעות שלי.." לחשתי.
הוא התנתק ממני וסיים את כל הקפה שלו, חשתי במעט שמנה שאני סיימתי את כל המאפה ובקושי נגעתי בקפה אבל שיהיה, זה כלל לא חשוב עכשיו.
"תודה קים, באמת… אבל לא להאמין שלקח לי כה המון זמן רק לאחוז בגיטרה ולשיר על החיים העלובים שלי.." הוא גלגל את עיניו.
החלטתי לשנות כיוון על מנת שיסתכל על דברים טובים יותר. "שמרת את השירים שלך?" לחשתי.
"איש לא ראה אותם.." הוא מיהר לומר, השפלתי את ראשי, ברור. "אבל את יכולה לראות.."
שלמנו את החשבון וחזרנו למכונית, הוא פתח את אחד התאים ושלף משם מחברת. "הכול כתוב כאן.." הוא פלט.
אחזתי במחברת והתבוננתי בו במבט שואל מתוך כבוד כלפיו על מנת לדעת אם הוא בהחלט בטוח בכך. הוא הנהנן בזמן שהתניע את המכונית ולחץ על דוושת הגז, קראתי את השיר הראשון קוראים לו: בודד :
'הם רק מנסים להחליש אותי,
צוחקים עליי לא מנסים להבין,
אני מרגיש אבוד, כמו בתוך מבוך, ללא כל פיתרון..
רק רוצה לרוץ, לצווח, לברוח, לשכוח מהכול..
אימא, ג'מה, נסו להבין, איני יכול עוד..

רק נלחם, מתמודד, מנסה להיות הכי טוב,
אך הם צוחקים בפניי, חש לא טוב, לא שווה דבר,
אני רק צל שבור באפלה,
אני בודד, אוגר אלפי רגשות.. בוכה בלילות,
בודד בעולם ואין אף אחד שמבין.. שמנסה.. '

דמעות הציפו את עיניי כי לא יכולתי עוד, הוא במהירות העיף את המחברת ומחה את דמעותיי, למזלו הרמזור עצר והוא אמץ אותי לחיקו. הוא התנשם. "מה קרה ילדה יפה?"
"אני חשה את הכאב שלך.. וזה קשה לי…" לחשתי.
אין כל מילים או דרך לתאר זאת, חשתי כאילו אני עומדת על סף התהום, יחד עמו, מנסים לקפוץ, להעיז, לעשות מעשה, לברוח.. לצווח בהתרגשות מעצם האנדרלין שבנפילה, אך מקובעים, ריקים, עצובים.. מנסים להתמודד עם המציאות המרירה שלנו, עם החיים והגורל..
הוא לחש בקול שבור. "אל תבכי.. זה יום שמח.. אני רוצה שנלך לקנות גיטרה ואז נעלה על ג'יפ, יש לי אלפי רעיונות אז בבקשה אל תבכי.."
נשמתי עמוק והתנתקתי ממנו על מנת להשקיט את הסערת רגשות שבתוך תוכי, זה יום מיוחד באמת מלא גילויים.
"סליחה." לחשתי.
"אין על מה.. זה בסדר". הוא פלט חרש ולחץ על דוושת הגז. "הייתי פשוט ילד מאוד פרטי ושקט, לא רציתי שמישהו יידע או יראה זאת.."
חשתי כאב שדוקר והורג אותי. "זה כה נורא.. אתה נראה כה מושלם עם החיוך והגומות.." מלמלתי. "בלתי להאמין ש.."
"אל תסתכלי בקנקנן". הוא פלט חרש. "בואי נפסיק לדבר על כך בסדר?" הוא שאל.
הנהנתי בהסכמה. "למה העברת אותי לשיעור שלך דרך אגב? אין לך מושג כמה כעסו עליי!"
הוא צחקק, לא להאמין.. יש בהארי גם צד עצוב. מר הפכפך מתוק ובודד שלי.
"הייתי חייב לראות אותך" הוא פלט בלי מחשבה.
עיניי נפערו לרווחה, היה חייב לראות אותי, אלוהים אדירים.. חשתי כיצד אני רק עוד נמשכת אליו, כעש אל עמקי האש היוקדת ונשרפת ומתפוגגת יותר ויותר, מורטת כל קצה עצביה. "היה אפשר סתם להיפגש.."
"לא ידעתי איפה אני יראה אותך.." הוא הסביר. "הבנים כל כך צחקו עליי בגלל זה.."
"אתם חברים טובים?" שאלתי מתבוננת בו מבעד לריסיי.
"הכי טובים, ורואים זאת". הוא חייך והיה לו מבט אוהב. "עברנו המון חוויות ביחד לטוב ולרע, תמיד היינו האחד למען השני, אני חייב להם כל כך המון.."
"מעולם לא רבתם?" צחקקתי.
"היו וויכוחים קטנים אך תוך מספר דקות השלמנו". הוא משך בכתפיו.
חייכתי לעצמי, הוא אדם חברי וזה טוב. "אתה רואה? כן יש לך חברים שאוהבים אותך, וזו חברות מדהימה!"
הוא צחקק ולפתע הוא כאילו הבין משהו. "כן, זה נכון.."
הוא עצר ונכנסו לחנות, כבר היה אחרי צהריים והיה במעט קריר, למזלי היה חימום בחנות והמעיל עור של הארי לצד ניחוח משכר בהחלט חיממו אותי היטב.
"מי לימד אותך לנגן?" שאל הארי בזמן שהמוכר ליווה אותנו לכיוון הדוכן של הגיטרות.
"למדתי לבד.." לחשתי.
"מרשים" חייך אליי.
"אז, איזו גיטרה חשמלית הגברת רוצה?" שאל המוכר את הארי.
הוא כתגובה נסג לאחור ומיהר לומר. "שאל אותה, זו הגיטרה שלה.."
די נדהמתי שהוא נותן לי את הזכות לבחור לבד ולא מתערב לי בקנייה. "אני מעדיפה גיטרה קלאסית פשוטה.." משכתי בכתפיי.
"קלאסית?" הוא פלט כאילו זו קללה אך היה ברור שהוא רק מאוכזב שהפסיד סכום כסף של עסקה טובה עם זמר מפורסם.
"כן, זה מה שהיא אמרה". מיהר הארי לומר.
"באיזה צבע?" שאל בזמן שהתקדם לכיוון הדוכן הפשוט יותר, זה במעט כאב לדעת שאין להם יחס לגיטרות חמודות ופשוטות אבל זוהי אינה החנות שלי אז איני יכולה להתערב.
"אהבתי את החום שוקולד.." הצבעתי על הגיטרה החומה.
"גם אני". רכן הארי ולחש לי באוזן מעביר בי אלפי גלי רטט של חום וקור ודגדוגים ממכרים לעוד.
"היא עולה 300 דולר". פלט המוכר בזמן שהכניס את הגיטרה לתיקה.
"אני רוצה רגע לנגן עליה.." בקשתי בשקט ובנימוס.
"בשמחה". שמט זאת בלי טיפת רגש מפיו והגיש לי, הארי התיישב לצדי ולא הסיר את עיניו מעיניי, אחזתי בגיטרה והתיישבתי על גבי כורסה בצבע שמנת, החלתי לפרוט על גבי המיתרים, עוצמת את עיניי ומתמכרת למוזיקה המלטפת..
חשתי כיצד כל השיחות והרגשות של היום מהדהדים בי שוב ושוב ואני פורקת זאת על הכלי, כיצד המוזיקה מהדהדת בכל איבריי ומפוגגת אותי, ראשי כלל לא קדח וידיי פרטו במיומנות, הצלילים חדרו כה עמוק לאוזני ומכרו אותי, לבי הלם בחוזקה ובהתרגשות.. חשתי כה חופשיה, כה מלאת סיפוק ותודה על היום הזה שנפלתי והארי נשא אותי, פורטת ונושכת את שפתי התחתונה, כה שמחה על כך שהלכתי וחיפשתי אותו, קרביי להטו וכל חושיי התמקדו בצלילים המרטיטים נפש והמלטפים, שקטפו אותי מהעולם האמיתי ואני עכשיו במקום טוב ושקט, חבוקה בזרועותיו באמצע קהל גועש לצד מדורה, יושבים זה לצד זה בסרט.. בטני נקשרה באלפי קשרים וחשתי כיצד המוזיקה שולטת בי, כיצד היא גורמת לי לחוש את הרגשות העמוקים והחבויים ביותר שלי, כל הצלקות והצווחות של אמי, פורטת בחוזקה ובכאב, ידיי צרבו ודמעות עמדו בעיניי, השירים של הארי כשהיה ילד, נשמתי נקרעת ואני צווחת וזה קודח בראשי.. פלטתי אנקת ייאוש, הליטופים, אוי.. הליטופים..
"אני אוהבת את הגיטרה הזו.." לחשתי.
"רואים". חייך הארי והגיש למוכר.

הג'יפים היו פשוט סכנה, אני לא מאמינה שבאמת עשיתי זאת, גם השייט בנהר הייתה חוויה רומנטית במיוחד, אני נגנתי והוא שר, צחקנו המון והעברנו חוויות טובות לשם שינוי, הארי הגשים לי כה המון חלומות ילדות היום.. לעולם לא אוכל להודות לו על כך מספיק, אבל עכשיו, הגיע הזמן לקעקוע.
הגיע תורי, נכנסו לתוך החדר והתיישבתי על הכיסא. "שלום לך, לי קוראים הנרי, איזה קעקוע את מעוניינת לעשות?" שאל והציג בפניי אוסף של קעקועים.
התבוננתי בהארי שקפא במקומו. "לעולם לא מאוחר מידי..- "התחיל אך קטעתי אותו אף שזה קשה מאוד.
"פרפר". מהרתי לומר.
"עם כך, היכן בדיוק?". שאל הנרי
"כאן", שלפתי את ידי לאיזור הוורידים, הארי התבונן בי נדהם אך שתק.
"אל תעזוב אותי.." בקשתי מהארי.
"לעולם לא". לחש לאוזני ולחץ את ידי במעט חוזקה אך עם מלא חום ואהבה, עצמתי את עיניי מתעלמת מהמחט, הלחיצה של הארי גרמה לבטני להתהפך שוב ושוב, לבי פעם בחוזקה, דמי להט בעורקיי וזרם בפרעות כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, קרביי להטו בעוז ואלפי רטט וכרסומים כרסמו את כף ידי, צמרמורת גלשה והכתה בי שוב ושוב, עצמתי את עיניי עד שהיה לגמרי חשוך והדבר היחידי שרציתי לחוש זה את מגעו של הארי..
חשתי את ידו המעט מחוספסת אך הרכה והממכרת לא עוזבת אותי, שומרת כמגן הטוב ביותר בעולם, זה כה מנחם.. כה משכר וגורם לי לחוש בת מזל, לא רציתי שהוא יעזוב אותי, המחשבה הזו כה דכאה אותי וגרמה לי את הרצון העז לצווח, אוי צווחה… שריריי נמתחו בבום אחד גדול, לפתע מכה מתחת לחגורה, כאב כה צורב.. שתקתי, גרוני צרב, הארי במעט מכאיב לי באחיזתו אך אני מחייכת יודעת שהוא רק דואג, חשתי כיצד אני מפרפרת וקצרת נשימה במקומי, כיצד אלפי רגשות ותחושות לטוב ולרע מכות בי שוב ושוב, זה לא נגמר.. לא מפסיק, חום ידו בידי,עור נוגע בעור, אני והארי כאן על מנת לחזק אחד את השני בכל היום המטורף מלא החוויות והגשמת חלומות הזה..
צחקקתי כשנזכרתי כיצד העפתי את הארי מהג'יפ, או מכך שזייפתי יחד אתו בזמן ששרנו, או הטעם של האוכמניות, והפריטה על הגיטרה.. הכל איתו, פעם ראשונה בחיים..
ואני כה שמחה מזה!
לאחר עוד כמה דקות אחדות הכאב נגמר. "תתחדשי!" קרא לי הנרי כמרוצה, פקחתי חצי עין.
"זה בסדר, את יכולה להביט.." לחש הארי ברכות.
הצצתי בעורק הימני שלי, פרפר!
"כבר נגמר?"
"לא כאב?" שאל הארי נדהם.
"לא כשאחזת לי ביד.." פלטתי ללא כל מחשבה.
"אתם זוג מקסים". מלמל הנרי בזמן שהארי שילם על הקעקוע שלי שוב מוציא עליי כסף.
כשיצאנו משם התנפלתי על הארי, כורככת את ידיי סביב צווארו ולא רוצה להרפות, הוא חיבק את מותניי וקירב אותי אליו יותר, אוי אלוהים אדירים.. לא . רוצה. לעזוב. אותו!
"מה עכשיו?" שאלתי.
"כמעט ערב, בואי נתנסה בחוויה ראשונה בהחלט – כדור פורח!"

אלוהים אדירים, השקיעה כלל לא מסנוורת אותי, היא מדהימה באלפי צבעים של וורוד, אדום וכתום.. אני רואה את הים, את הבינינים, את המדשאות, אני רואה מפה הכול.. אני באמת עפה וחשה את משב הרוח יותר מאי פעם, הארי חיבק אותי מאחור, הצצתי בגבר היפהפייה שלצדי לא מאמינה שזה באמת קורה, רק אני והוא בין שמיים לארץ, ברגע כה רומנטי שכזה..
דבר לא יכול לעצור אותי מלהביט בעיניו שהשקיעה משתקפת בהן, משערו המתנופף ברוח, מבטו פגש במבטי, חלקנו רגע של שתיקה.. היינו קרובים יותר מאי פעם, מעולם לבי לא הלם כמו שהוא הולם כך, מעולם לא חשתי כך, צמרמורת מורטת כל קצה עצבים כבשה את כל גופי, דמי להט בעורקיי, קרביי להטו וכל שריר נקרע, כל איבר, תא ומערכת נרמסו והתפוגגו בגופי עד עפר והתעופפו נותנים לי במעט שקט, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, ידיי הזיעו במעט וצמרמורת כבשה את כל כולי, ראשי לא הפסיק מלקדוח והכל הכה בי – אהבה שלי אליו, חסרת התנאי או הפשרות, מלאת הערצה, ערכה ועונג לגבר המשכר הזה!
אהבה הראשונה שלי.
"תודה על יום הולדת מדהים" הוא לחש לי.
מה?! זה היום הולדת שלו?
"ובילת זאת אתי?" שאלתי המומה.
"כמו שרציתי.." הוא לחש.
מרחוק ראינו מספר זיקוקים, אבל מהר חזרנו להתבונן אחד בשני. "הארי, תודה לך, על הכול, על כך שהצלחת לשנות אותי.."
ואז זה קרה, שפתנו פגשו האחת בשנייה..
והתנשקנו.