הכאב שבאהבה\ פרק 1

התבוננתי בפתק המקומט אשר נתלש מדף מחברת כלשהי בדרך כה לא ישרה, קראתי רק עוד פעם אחת את אותן מילים מעליבות והטמנתי בתיקי.
נשמתי עמוק ובלעתי את הגוש החונק שבגרוני, לא.. איני אבכה, לא עכשיו, לא מול כל הכיתה.. איני אתן להם את הסיפוק האכזר חסר כל המצפון הזה, אני כבר רגילה.. זה בסדר, כל יום אותו הדבר.. אז מדוע אני עדיין נפגעת?
כיסיתי את ראשי בידיי, והתכופפתי עד שהוא נגע בשולחן ותהיתי שוב מדוע החיים שלי כה נוראים? מה כבר עשיתי לכיתה הזאת שהם כה שונאים אותי… המעשים הללו שהם מבצעים כה תינוקיים, אנחנו בני 18, הגיע הזמן להתבגר! אבל לא..הם עדיין מקובעים בעצמם, הם והן.. נגד ילדה אחת ומסכנה שרק רוצה להצליח בחיים – אני.
אני מצליחה.. יש לי ציונים טובים, הערות טובות, הקפדה בזמנים וכל הדברים הקטנים הללו שסוללים את דרכי הרחק מאנגליה לנוי יורק, המקום שבו אכן אצליח באמת!
אולי.. אולי אני אשמה? אולי עשיתי משהו כה רע, שבגלל זה הם שונאים אותי? 'או בגלל שהם מקנאים בך' תת ההוקרה שלי צווחה בראשי את אותו המשפט החוזר שאני כה מתקשה להאמין לו.. אבל מצד שני.. כל ההצלחה במסחררת שאני נשקפת לה ו..
זה מטופש. סתרתי במהירות. חסר הגיון וקצה מציאותיות לחשוב כך.. איני צריכה לעסוק בזה, לא, אני רק צריכה ללמוד, הרמתי את ראשי והעברתי למאחורי אוזני קצוות שיער מרדנית ולפתע.. מלצל הפעמון, קפצתי במקומי.. מתעבת את הצלול מחריש האוזניים והכה מצמרר הזה.. נפלא, עוד שיעור שפספסתי פחות או יותר.. וממי אשלים?
סרקתי את המושבים שמסביבי, עדיין מתעכבים במעט, לא היה לי די זמן לארוז את כל החפצים אז אספתי אותם בידיי ורצתי מהכיתת לימוד, נשפתי על גבי הפוני הארוך שלי שמסתיר את פניי וכרגע, חסם לי את הדרך והמוקש העיקרי מנפילה מביכה. אבל לא חשבתי מספיק לפני שזוג זרועות משכו בשערי בחוזקה עד תחושת קריעה.. קרקפתי עקצצה ונשרפה עד כאב מורט עצבים.. אך לא היה לי די זמן להתעמק בכך לפני שזרקו אותי מכל המדרגות וכל חפציי התעופפו לכיוונים שונים.. איי… יואו אלוהים אדירים.. זה כואב.. בטני התהפכה מעלה ומטה, ראשי קדח.. דמי התפרע בפראות בעורקיי כתחושה שהוא ייצא מהם.. נסתי להאיץ את נשמתי כמה שיותר מחנק השרירים שנקשרו בבום אחד גדול.. בפעם אחת מייסרת ומענה האחד בשני.. לא היה לי כוחות לקום, לא רציתי גם.. ילדים חסרי לב.. לכל הרוחות.. למה כה כואב לי..?
הרמתי את ראשי ברעד.. בחצי עין.. נשכתי את שפתי התחתונה מהכאב שהדהד בכל גופי.. כל תא, מערכת, שריר וטיפת חשיבה.. קרסו והתפוגגו.. הקשר שקשר אותי נפרסם בכזו קלות.. מסך הכול – נפילה!
ולפתע עייני נפערו בחוזקה וראיתי את הדם אשר כרוך על גבי ברכיי, דמי שלי.. ברכיי היו כה שרוטות וחבולות ולא היה לי את האומץ לגעת.. לא רציתי להתנער מהרצפה המטונפת בגועל מחליא.. ואף אחד לא הושיט יד או התחרט, שמעתי מעט צחקוקים..
אני בדיחה.
פלטתי אנקת ייאוש מתייסרת והבן אנוש היחידי שחשבתי עליו כרגע הוא ג'ק, שיבוא ויציל אותי כמו תמיד.. האדם היחיד שבאמת לא אכפת לו מה כולם חושבים עליו לגבי הידידות הכה חזקה והמסורה שלנו.. אבל הוא בלוג אנג'לס ואני מרותקת לרצפה.
איפה המורים..? איפה הילדים שהם כמוני פחות או יותר..? אני באמת לבד פה..?
ולפתע שמעתי מישהו צווח בקול עמוק. "התרחקו ממנה!!"
כבר הייתי מסוחרת ומטושטשת מהדם אשר אפף אותי.. אלוהים אדירים.. דם.. רציתי להקיא וחשתי כיצד אני מתחילה לאבד אוויר.. כאילו וחור גדול סותם דבר מה.. לא ברור.. בטני התכווצה ונקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, קרביי להטו וראשי הסתחרר עכשיו ופחות כאב.. אבל עדיין זה מענה..
אבל לא היה לי די זמן לעסוק בכך לפני שצנחתי ארצה שוב, הדבר היחידי שראיתי כרגע זהו גבר רץ לכיווני… אבל חשתי כיצד עפעפיי סוגרים על עצמם.. והכול נהיה שחור.