היחיד שנוצר עבורי…(סיפור על וואן דיירקשן) פרק 12

כל הנסיעה שתקתי. פחדתי להגיד משהו ושהדבר יוביל לזה שאית׳ן ידבר על אתמול. אף פעם לא הייתי לחוצה כמו עכשיו. רגלי תופפו בעצבנות אך בלחש על רצפת הרכב. ידי קיפצצה על תחתית החלון. התחלתי להזיע מרב לחץ במצחי, וכאבי הבטן התחזקו כל פעם שחשבתי על הארי, וזה קרה הרבה פעמים…אם הייתי חושבת על אמבר, המחשבה הייתה מובילה גם להארי. אם הייתי חושבת על אית׳ן, גם אז המחשבה היה מובילה למתולתל בעל העיניים הירוקות הכובשות. אפילו עם הייתי חושבת על לימודים, המחשבה הייתה מובילה אליו. המחשבה על העיניים הירוקות, המבט הכובש, השיער המתולתל, החיוך השובב, על הנשיקה…אף פעם לא חשבתי שאני יכולה לחשוב על מישהו כל כך הרבה למרות שאנחנו מכירים רק יום אחד, אפילו פחות. המחשבות עליו רק הובילו לכאבי בטן אוצמתיים הרבה יותר, בוערים, כואבים. אין אפילו מילה לתאר את מה שחשתי באותו זמן. ״הכל בסדר?״ שאל אית׳ן בדאגה והוריד את עינייו מהכביש. ״עיניים על הכביש״ הערתי לו ברוגע, לא ממש היה לי מצב רוח לעשיית תאונה עכשיו. אית׳ן הסתקל על הכביש ״מה קרה?״ ״הכל בסדר״ ״100 אחוז?״ ״100 אחוז.״ אמרתי מרגיעה אותו, למרות שלא ידעתי איך להרגיע את עצמי. אית׳ן עצר בצד הכביש. ברחוב עם הרבה חנויות וקניונים. ״את לא נראית כאילו את בסדר״ אמר והסתקל עלי במבט יהיר. ״אית׳ן, בוא פשוט ניסע״ ״אי אפשר לנסוע עם את לא מרגישה טוב״ אמר ״אני מרגישה מצוין! עכשיו אפשר לנסוע?!״ שאלתי מעוצבנת. אית׳ן התניע את המכונית והמשכנו לנסוע. לא ממש דיברנו, שוב. בזבזנו את הנסיעה שארחה כעוד 10 דקות בהקשבה למוזיקה. שמענו את אחר מהראפרים, אני באמת לא יודעת מי זה היה ומה הוא שר. המוזיקה האהובה עלי הייתה של ביטלס. הם היו להקה אדירה, שום להקה לא יכולה להשתוואות אליהם. הם ההשראה שלי, מאז שהייתי קטנה אהבתי לשמוע את השירים המוצלחים שלהם. לא אהבתי את כל סגנוני המוזיקה שנכנסו כעט לעולמינו. ניקי מינא׳ז, בריטני ספירס, ג׳סטין ביבר…הם לא היו הטעם שלי. אומנם אית׳ן היה סוג של מכור למוזיקת ראפ, לכן לא מנעתי ממנו לשמוע אותה באוטו. ״הגענו״ אמר אית׳ן והחנה את המכונית. לקחתי את התיק שלי מן המושב האחורי ואית׳ן בא לפתוח לי את הדלת. הוא הושיט את ידו ונאכזתי בה. יצאנו מן האוטו. מולנו נפרש פארק גדול, צבעוני, מואר במנורות קטנות לצידי הדשא. אפשר היה להריח את ריח הדשא הטרי. פרחים צבעוניים ועצים גדולים התנוססו מולנו. נחל זורם שבו היו גם ברבורים וברווזים קטנטנים. מונח היה שם סלסילה על מפה שאליה היינו אמורים לשבת. היו עוד מספר זוגות, אך הוא היה ממש מצומצם כך שכל המקום המדהים הזה היה בשבילנו. מהצד היו יכולים לראות את הביג בן.. זה היה נראה כמו…גן עדן. ״וואו״ אמרתי מאושרת. ״אהבת?״ ״מאוד!״ אמרתי וקפצתי אליו לחיבוק. הוא תפס אותי במותניי והחל לנשק אותי נשיקות קטנות ונעימות. הוא הוריד אותי ואחז בידי בחוזקה. הוא הוביל אותי למפה שהיינו אמורים לשבת אליה. התיישבתי והוא החל להוציא דברים מהסלסילה. כשסיים הסתקלתי על כל הדברים שהוא הביא. כריכונים, סלטים, מיצים, פשטידה והקינוח היה עדיין בתוך הסלסילה. התחלתי תחילה בכריך, לא הייתי ממש רעבה אך לא רציתי לאכזב את אית׳ן שכל כך השקיע. הוא החל לאכול מן הפשטידה. ״יש לך משהו קטן פה״ אמר אית׳ן והצביע לכיוון פי. הוא הוציא את הלכלוך ונישק אותי במהרה. הדייט עבר במהרה. אכלנו, שבענו ואז נישכבנו לנו להסתקל על הירח. הוא היה יפייפה, מליוני כוכבים הציפו אותו מסביב. אית׳ן נשכב לידי. הוא התחיל לשחק לי בשיער, דבר אשר עשה לי צמרמורת. ״אני אוהב אותך״ אמר ״אין לך מושג עד כמה״ מילותיו נשמעו שוב פעם ושוב פעם בראשי, הדהדו בתוך התת מודע שלי. מצאתי את עצמי במיטה, מבולבלת מכל מה שקרה אתמול. נשארתי עם אותם בגדים שהיו לי אתמול בדייט. הופתעתי לגלות את כל החדר הרוס, פשוט הרוס לגמרי! בקבוקי בושם שבורים על הרצפה, כל הבגדים מחוץ לארון. חלקם הקטן קרוע אך החלק השני פשוט זרוק בכוח על הרצפה. האי סדר הזה לא התאים לי, לא הבנתי מה קרה אתמול. נשמע צלצול מן כיוון הטלפון, הצצתי לעברו. ראיתי הודעה מאית׳ן: ׳אני שונא אותך. אל תדברי איתי יותר, תשכחי שבכלל הייתי קיים. כי אנחנו יותר לא ביחד׳ . פתאום הכל חזר למוחי. כל מה שקרה אתמול, בבום! אית׳ן מצא את המכתב של הארי…