היחיד שנוצר עבורי…(סיפור על וואן דיירקשן) פרק 13+14

נשמע צלצול מן כיוון הטלפון, הצצתי לעברו. ראיתי הודעה מאית׳ן: ׳אני שונא אותך. אל תדברי איתי יותר, תשכחי שבכלל הייתי קיים. כי אנחנו יותר לא ביחד׳ . פתאום הכל חזר למוחי. כל מה שקרה אתמול, בבום! אית׳ן מצא את המכתב של הארי…פרצתי בבכי איום. נזכרתי בהכל, בכל מה שקרה אתמול אחרי שהוא הסיע אותי הביתה, ונכנס לבית. 
~אתמול 20:45~ 
אחרי כמאט 4 שעות שנהנינו בדייט הפרטי שלנו אית׳ן הסיע אותי הביתה. הדייט עבר מצוין, לא חשבתי על הארי בכלל, טוב אולי רק פעם אחת, אבל הרגשתי שאם אית׳ן זה רציני. שהארי סך הכל בילבל אותי. לאחר הדייט אני בטוחה שאית׳ן הוא חבר מושלם ואסור לי לוותר אליו. הוא דאג לי בזמן כל הדייט. גם כאשר נכנסנו לנחל וגם כאשר הבטן שוב הכאיבה לי. הדייט הוביל אותי לחשוב שאית׳ן הוא באמת האחד שנוצר עבורי. ״הגענו״ אמר אית׳ן לאחר נסיעה ממושכת שבה כל מה שעשיתי הוא לצפות במכוניות העוברות מצדדינו ולחלום. ״ג׳ולי?״ שאל אית׳ן והחנה את האוטו בחנייה שהייתה ריקה, ההורים כנראה שוב יצאו. ״מה?״ שאלתי אותו מסתקלת אליו ועל שיערו המפוזר, הוא הזכיר לי קצת את האר… לא ג׳ולי! תפסיקי לחשוב עליו! את יוצאת עם אית׳ן והוא היחיד שנוצר עבורך! למה כל מחשבה חייבת להוביל למתולתל?! ״הגענו״ חזר אית׳ן על דבריו. ״אה״ אמרתי מתעוררת לבסוף. לקחתי את התיק מהמושב האחורי בזמן שאית׳ן פותח לי את הדלת ונושק לי בעודי יוצאת. ״ביי״ אמרתי לו ונישקתי לו על הלחי ״ביי״ לחש די מאוכזב ונישק אותי נשיקה ארוכה. התקדמנו לפתח הבית בעודינו עדיין מדביקים אחד לשני נשיקות קטנות וקצרות. לאט, לאט… פתחתי את דלת הכניסה בעודו נועל את האוטו בלי להוריד את מבטו ממני ואת שפתיו הרכות משפתי. נכנסנו לבית, סוגרים את הדלת עם הרגליים וזורקים את המפתח על השידה שמונחת ליד הדלת. עלינו במדרגות והמשכנו להתנשק. הנשיקה הייתה נעימה, חמימה, מתוקה. עלינו לחדר שלי ונכנסנו במהירות. הוא הפיל אותי על המיטה בעודו מעליי. ״אית׳ן…״ לחשתי מתנתקת מנשיקתו ודוחפת אותו בקלות מעלי כך שישכב לידי. ״סליחה״ אמר והתיישב כשידיו בין רגליו. ״אני פשוט…״ ניסיתי לא להעליב אותו ״זה בסדר״ אמר והמשיך ״אני אחכה, את יותר מדי חשובה בשבילי״ אמר והשפיל את מבטו, ראיתי שהוא קצת לא מרוצה. ״תודה אית׳ן״ אמרתי ונישקתי לו בעדינות על שפתיו, והוא ציחקק ״בינתיים אני מסתפק מהנשיקות שלך״ צחקקתי ביחד איתו. הוא הזיז את שערי אשר נפל על עיניי אל מאחורי האוזן, והרגשתי את שפתינו מתחברות שוב. הכאב שוב החל לזרום בביטני, הרגשתי את הבטן מתכווצת. חשבתי על הארי. על איך ששפתיו נגעו בשפתי. היה בזה משהו יותר חזק ממה שהיה לי אם אית׳ן. על מה אני מדברת?! ג׳ולי, תשתלטי על עצמך! ״אני שניה הולכת״ אמרתי בעודי מתנתקת מהנשיקה שהחזיקה אותי כל כך הרבה זמן. רצתי לכיוון השירותים שבקומה הראשונה ונשענתי על שיש הכיור. מנסה לא לתת לכאב הבטן להתפשט. מה קורה לי? החזקתי את ראשי בחוזקה במטרה לא להתעלף או משהו כזה. ניגשתי על ארון התרופות והוצאתי משם איזשהו חומר למניעת כאבי בטן. לגמתי אותו והלכתי למטבח כדי לשתות כוס מים. נשארתי שם כמה דקות, מנסה לסדר לי את כל הדברים בראש. הנחתי את הכוס בכיור ועליתי למעלה. ״מה זה?״ שאל אית׳ן בעודו מחזיק בידו בפתק קטן. התקרבתי לידו והבחנתי בפתק שהארי רשם לי. ״לא אית׳ן זה לא מה שאתה חושב…״ אמרתי מנסה להבין איך הפתק הגיע אליו. ״איך את יודעת שזה מה שאני חושב שזה?״ ״לא, אית׳ן תבין…״ ניסיתי להסביר לו, אך לא היתי חפה מפשע. נישקתי אותו ולא הרפתי מהארי, אני אשמה בזה. ״להבין מה? שאת בוגדת בי כשאנחנו במשבר קטן? שאני לא צריך לסמוך אליך? שאחרי כל החצי שנה הדפוקה הזאת ככה את מחזיקה לי? הא?!״ שאל מעוצבן. ״לא אית׳ן אני מצטערת…״ אמרתי והתחילו לזלוג לי דמעות במורד הלחי. הסתקלתי לו בעיניים אך הוא הפנה את מבטו ״אבל אני לא סולח! אני לא מאמין שככה, מאחורי הגב, כשאנחנו במשבר קטן, את הולכת לבן הראשון שאת מוצאת והוא עוד ישן אצלך בבית! אולי בגלל זה את לא רוצה. אולי בגלל שאיתו כבר עשית ואני לא מספיק טוב בשבילך!״ צרח אלי. הוא התחיל להתקדם ליציאה מן החדר ״לא אית׳ן!״ צרחתי ותפסתי בידו כאשר דמעות זולגות במורד לחיי ואני נפוחה ואדומה. ״עזבי אותי״ אמר והשתחרר מאחיזתי. הוא התחיל לרדת במהירות במורד המדרגות בדרך ליציאה מן הבית ״אית׳ן!״ צעקתי רצה אחריו ״תפסיקי ג׳ולי״ אמר ויצא מהבית בעודו טורק את הדלת בחוזקה . ״אית׳ן לא…״ אמרתי נופלת על הרצפה בעוד שהדמעות לא מפסיקות לרדת במורד הלחי שלי ״לא…״ אמרתי והצצתי מן החלון. האוטו של אית׳ן התחיל לנסוע במהירות, ראיתי את הבעת פנייו המאוכזבת. אני לא מאמינה שככה פישלתי! מה עשיתי?! התחלתי לבכות בהיסטריה. רצתי לחדר שלי ומשם את כבר יודעים את ההמשך…התחלתי להפיל את כל בקבוקוני הבושם, את הבגדים, האיפור, מוצרי הטיפוח…צרחתי על עצמי שאני מטומטמת, שלא מגיע לאית׳ן דבר כזה ולא מגיע לי לחיות אחרי שגרמתי לו כזה סבל. 
~בחזרה לזמן שלנו, בוקר~
התחלתי לבכות שוב לאחר שקראתי את האסמס האחרון שאית׳ן שלח לי. ליבי נשבר, כי ידעתי שאני נוראית, שלא מגיע לו לסבול כזה דבר. הבכי פרץ שוב, חנוק. חיפשתי בין אנשי הקשר שלי במהירות את קמיל, לא מסתקלת בכלל עם זה המספר שלה.שלחתי לה הודעה בעודי מנסה לראות משהו מבעד לדמעות ׳קמיל, אני לא יכולה לשמור יותר בטוח עצמי את כל זה. אית׳ן נפרד ממני בבקשה בואי לפה אני חייבת לספר לך משהו.׳ ׳מי זה?׳ שאלה לאחר מספר דקות ׳אית׳ן! את לא זוכרת אותו׳ ׳לא ממש במחשבה שאני לא מכיר אותו.׳ ׳מה?׳ שלחתי לה, מופתעת. ׳מה קרה איתו? ולמה לא באת להופעה אתמול?׳ ׳איזו הופעה על מה את מדברת קמיל׳ ׳זהו שזה לא ממש קמיל׳ ענה לי. ׳זה יותר נכון החתיך הארי׳ ענה. ׳הארי? איך אתה רשום בטלפון שלי?׳ שלחתי לו בזמן שאני מנסה לא לחשוב על אית׳ן ׳בואי נגיד ששמתי לך אותו כשישנת׳ ׳הארי!׳ ׳אני בא׳ ׳מה? לא הארי. למה?׳ ׳כי החבר שלך נפרד ממך ואת צריכה חברה. ויש לי הרגשה שזה הכל בגללי וגם יש לי עניין לא פתור איתך לגבי ההופעה.׳ ענה ׳לא הארי אתה לא צריך להכניס אותך לזה׳ ׳מאוחר מדי. תוך רבע שעה אני אצלך׳ ענה.