היחיד שנוצר עבורי…(סיפור על וואן דיירקשן) פרק 11

״אז איך? יפה?״ שאלה אמבר בעודה מתפרצת לחדר עם תלבושת שמרמזת על העובדה שהיא באמת מעריצה שרופה. על ידייה הייתה כמות גדולה מאוד של צמידים, על ראשה כובע בצבע לבן עם כיתוב כחול סרוג של 1D. חולצתה היתה בדוגמתם של הבנים. הבחור עם העיניים הכחולות המדהימות והשיער הבלונדיני המחומצן. ידו הייתה מאחורי עורפו והיה נראה שהוא מסתקל לילדה שקונה את החולצה, שבמקרה זה הייתה אמבר, בעיניים במבט מאוהב. לידו היה הבחור עם הזיפים, השיער המורם כלפי מעלה והעיניים בצבע דבש. תצלומו היה מתוק, חיוך, פנים שמחות. הבנתי למה המעריצות התאהבו בהם כל כך. בצד השני היה בחור עם תספורת קצוצה ועיניים חומות עמוקות. לפי מבטו היה נראה שבאותו יום הוא לא היה במיטבו והבאסה נפלה אליו. עוד בחור עם שיער מורם ופס בלונדיני באמצע שערו. הוא היה די שחום, ועל ידו היתה כמות של קעקועים. מבטו היה קשוח אך מרומם. לא כמו אותו בחור ששיערו היה קצוץ. נתקעתי על הארי, כאבים חדים הכו בי בבטן בחוזקה. כאבים של, עצב? כאבים של, שמחה? כאבים של, אהבה? ״את בסדר?״ שאלה אמבר בדאגה ורצה אלי לאחר שנפלי את המיטה בישיבה. ״כן, כן״ אמרתי. נראה שהכאבים לא הגיעו רק מתמונתו המוצלחת של הארי. שערו המתולתל היה מפוזר אך הגיח בצורה מושלמת על ראשו. מבטו החושני היה פשוט…מדהים? מושלם? הפרפקט בשביל כל בחורה? ״קרה משהו?״ שאלה שוב והרימה אותי על רגלי. ״לא אמבר הכל בסדר״ ״בטוח?״ שאלה שוב בדאגה, כמו אימא קטנה. צבתטי את הלחי השמאלית שלה ״זו אני שאמורה לדאוג לך לא את״ צחקתי. ״איה!״ פרצה בצעקה ששמעו ההורים מהקומה הראשונה, בה ישבו ושוחחו עם אביה של לורן בזמן שהם שותים כוס חמה של שוקו עם מרשמלו, המנה החמימה של אימא שלי. ״הכל בסדר?!״ שאלה לורן בדאגה ורצה לחדר שלי מן החדר של אמבר. ״כן ,כן…״ אמרה אמבר ושיחררה את ידה מאחיזתו בלחי שלה. ״טוב אני באתי לפה כדי שתגידי לי אם זה בסדר״ אמרה והוסיפה בלחש ״ולא כדי שתצבטי אותי״. לורן, שכנראה שמעה את זה, ציחקקה. ״טוב טוב״ אמרתי והמשכתי לבחון את הלבוש של אמבר. דילגתי מהר על החלק של החולצה. שבה הארי עמד באמצע ולכן זה הקשה עלי יותר ויותר. מכנסיה של אמבר היו ג׳ינס עם דוגמאת one direction . הסמל היה פרוס לצידי המכנסיים שבחלק הקדמי היו פרוסים שמות של הבנים . לואי טומלינסון, ליאם פיין, נייל הורן, זאיין מאליק והארי סטיילס. שוב הכאב החד הכה בי בחוזקה בביטני. הפעם שמרתי את זה בתוכי ולא הראיתי לאמבר וללורן זו. ולא הן ילכו ויספרו להורים על התקפי הבטן שלי. לא היה לי כוח לריב עם ההורים, במיוחד כאשר עוד כמה דקות אית׳ן אמור להגיע. הוא ישכיח ממני הכול. נעליה של אמבר היו נעלי סופרנה לבנות גבוהות. שמחתי לגלות שלפחות עליהן אין סמל. אבל רגע….אוי לא גם להן היה בצד את חותמת הלהקה. כמובן, אם אמבר רוצה להשקיע במשהו, היא משקיעה בזה עד הסוף. ״אמבר..״ אמרתי מצחקקת ״מה? פחות מדי?״ ״לא לא לא !!! אם כבר מוגז…״ אמרתי אך נקטעתי משמע ההודעה של אית׳ן :׳יורדת?׳ ׳כן׳ סימסתי לו במהירות. ״ אני חייבת ללכת״ אמרתי לאמבר וללורן ״אוקיי״ אמרה אמבר ולורן הנהנה. לקחתי את התיק שבו היו מפתחות הבית, למקרה שההורים יצאו. טלפון,ארנק ומשקפיים-למקרה שנראה סרט. נישקתי לאמבר במצח וללורן נתתי חיבוק חברותי. ״תהנו בהופעה״ ״אנחנו בטוח נהנה !״ אמרה לורן בשמחה. ״ביי״ אמרתי ויצאתי מהחדר. ״אמא, אבא הלכתי! להתראות מר וגברת סמית׳!״ אמרתי בעודי יורדת במדרגות וההורים יושבים בפינת השולחן הארוך, המיועד לאורחים. ראיתי שאירחו יפה את הזוג סמית׳. כולם נופפו לי לשלום ויצאתי מהבית. ״היי״ אמר אית׳ן בעודו מתקרב אלי ומנשק אותי נשיקה חמימה. ״היי״ אמרתי מבוישת. נכנסנו לאוטו לאחר ששמנו את התיק שלי במושב האחורי. ״נוסעים?״ ״נוסעים״ אמרתי בטוחה בעצמי. אבל האמת? שלא הייתי בטוחה בזה בכלל…