היחיד שנוצר עבורי…(סיפור על וואן דיירקשן) פרק 20

׳אז את באה היום?׳ שלחה לי קמיל SMS . ׳אני לא יודעת׳ עניתי לה בחזרה, בעודי לוגמת לגימה ארוכה מתוך כוס השוקו שלי, כאשר אמבר יושבת לידי וממהרת לאכול ארוחת בוקר. ״את הולכת היום?״ אמבר שאלה, אותו שאלה כמו קמיל. ״אני לא חושבת״ חזרתי על דברי, רק עם מילה אחרת. ״למה לא?״ שאלה אמבר, ולפני שהספקתי לענות לה קמיל שלחה SMS ׳למה לא?׳. ״יש סיכוי שבינך ובין קמיל יש סוג של טלפטיה?״ שאלתי מצחקקת, בעודי מסתקלת על המסרון של קמיל שוב ושוב, חושבת מה לענות לה. היא ידעה על כל הקטע עם אית׳ן, על זה שנפרדנו. אבל כמו כולם היא לא ידעה שהיה קטע גם עם הארי, אפילו המשפחה לא ידעה. סיפרתי להם שסתם הכרתי אותו בבית קפה, או שהמצאתי שקר אחר כי אני כבר ממש לא זוכרת – הדבר הראשון שעלה לי לראש זה מה שאמרתי. לקמיל סיפרתי אותו שקר, אני חושבת. ״מה?״ שאלה אמבר כלא מבינה. ״סתם לא משנה״ אמרתי לה, והיא המשיכה לאכול בשלווה את הדגנים הבריאים שלה. מראה גופה היה לה חשוב מאוד, כמובן שגם מראה פנייה, מראה שערה, ומראה המלתחה שלה. אך יותר מכל היא שמרה על גוף יפה ובריא. ״אז את הולכת?״ שאלה בהתלהבות. ״לא אמבר, אני לא רוצה״ אמרתי לה והחזרתי את כוס השוקו הריקה לכיור. היה ניתן לראות במבטה שהיא התאכזבה. גם לה היה קשה עם כל הפרידה מאית׳ן. היא ראתה שהוא גרם לי אושר, ולא האמינה כשסיפרתי להם שאית׳ן בגד בי. כן, זה היה עוד שקר שסיפרתי לכולם. שאית׳ן בגד בי, ולא אני בו. בהתחלה זה היה קשה להם להאמין שאית׳ן- הבחור הטוב, בגד בי. גם לי היה קשה להגיד את זה. בכל זאת זו אשמתי, לא אשמתו. פחדתי שההורים יתחילו לחקור לגבי העיניין הזה. אבל למזלי הם נסעו עכשיו לשבוע בבית מלון, בגלל שהיתה להם הפסקה מהעבודה. לי זה רק עשה טובות, וגם לאמבר. היא היתה יכולה להדליק את המוזיקה שלהם על פול ווליום בכל הבית. עכשיו זה כבר לא כל כך מפריע לי, הופתעתי לגלות שהשירים שלהם די טובים. ׳למה לא?!׳ שלחה לי קמיל, שוב את אותו SMS. ׳כי אני לא רוצה׳ עניתי לה בתשובה חדה, כזאת שלא דורשת הסברים מיוחדים. ׳אוקיי, אוקיי. אבל אל תתבכייני כשתגלי שפספסת טיול׳ ענתה לי. היא יודעת שאני אוהבת טיולים. כך שזו אחת החולשות שלי. ׳עדיין לא באה׳ אמרתי לה, מנסה להתרחק מהמחשבה הזו של האוויר הצח, ההרים, ההתנתקות מן העולם. ׳אוף איתך!׳ ענתה קמיל. סגרתי את האייפון. נשמע קול צופר האוטובוס של אמבר, המוביל לבית ספרה. ״הלכתי״ היא אמרה. היא הניחה את קערת הדגנים בכיור, וחיבקה אותי. ״תהני״ אמרתי לה ונישקתי על מצחה. היא נעלמה מאחורי הדלת, בעוד שהיא מנופפת לי לשלום. הבטתי בה עד שנעלמה עם האוטובוס. קיוויתי שהיום הזה ילך לה טוב, בלי הצקות, בלי הטרדות. פשוט יום רגיל, מי יודע…אולי זה יקרה. הלכתי להתקלח ולאחר 5 דקות יצאתי. לבשתי חולצה לבנה חלקה ועליה וסט ג׳ינס כחול. לבשתי ג׳ינס בצבע תכלת ועל רגלי נעלתי אולסטר בצבע ורוד-ניאון. על ידי שמתי מספר צמידים, והתעסקתי בשערי במשך חצי שעה כדי למצוא תסרוקת מושלמת. שתי צמות אפריקניות פשוטות, כמוני- תסרוקת לא מתאמצת. יצאתי לנשום קצת אוויר, להירגע. יצאתי לשמורה קטנה שליד הבית. לא היו בו הרבה אנשים, אולי קצת. כלבים דילגו בין הפרחים, פרפרים התעופפו באוויר, ציפורים צייצו, פשוט שלווה. התיישבתי על הספסל, פשוט נרגעת. מן הכל, מכל המחשבות על אית׳ן, על הארי, על ביה״ס, על אמבר, על כל השקרים שסיפרתי. השמורה היתה המקום היחיד שבו הייתי יכולה פשוט להירגע. ישבתי שם למשך כמה רגעים, פשוט נרגעת. אך ידעתי שזה טוב מדי כדי להיות אמיתי. בכל רגע ידעתי שמישהו יבוא ואיכשהו יפריע לי לשלווה. ״גם את אוהבת לצאת להירגע בבוקר?״ שאל אותי. הרמתי את מבטי אליו…