היחיד שנוצר עבורי…(סיפור על וואן דיירקשן) פרק 24

אוקיי אז אני יודעת שמזמן כבר לא היה פרק אז החלטתי להעלות היום ^-^
בקיצור, הפרק הזה הוא קצת יותר מסביר מה קרה…ולמי. ואני יודעת שאין בו משהו כל כך מותח אבל חזרה דמות, שכבר מזמן לא הזכרתי אותה.
הפרק הבא כבר תהיה נקודת מבט חדשה ואולי אפילו 2 חדשות. 
תודה לכל המגיבים!!! אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בילעדייכם :)))
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
״מכוערת!״ צעק קול של ילד צעיר ״סתומה!״ צעק קול עמוק יותר של ילדה ״****!״ צעק קול אחר ולאחר מכן הייתה תריקת דלת רמה…
ירדתי במהירות שיא לקומה הראשונה, מולי ניצבה אמבר. בזמן שדמעות עבות וגדולות יורדות מפניה כמפל מים מתפרץ, פניה היו נפוחות ומעט האיפור שהדגיש את עינייה הכחולות ירד מפניה בצורת גלים ארוכים. היא הסתקלה אלי במבט ארוך ובין רגע קרסה על הרצפה. 
״אמבר!״ אמרתי ורצתי אלי, חיבקתי אותה בחוזקה, מנסה להעביר לה את כל החום שהיא הייתה זקוקה לו, להבהיר לה שאני כאן ואני לא אעזוב. שהיא יכולה לסמוך עלי, ולספר לי את כל מה שקרה. היא הרטיבה את כתפי בדמעותיה הרבות אשר לא הפסיקו לרדת מפניה, והמשיכה להתייפח. כל דמעה שלה הייתה כמו זכוכית, אשר ננעצה עמוק בליבי ולא העיזה לשחרר אותי מהכאב הזה. 
אני פשוט רותחת מעצבים ומכעס. מה היא כבר עשתה? אה? הלכה לביה״ס? למדה? היתה היא עצמה? או שזה בכלל בגלל שהיא לא עשתה כלום?! למה זה מגיע לה? אני מבינה אותה. אני נמצאת כמעט באותו מקום כמוה עכשיו. רק שלי זה מגיע, ולה לא! לא מגיע לה לסבול מההקנטות וההצקות האלו! לא מגיע לה לספוג את הקללות האלו, ואז להגיע הביתה ולהיתייפח מבכי! לא מגיע לה..פשוט לא מגיע לה לסבול רע מאנשים, שהיא בכלל לא עשתה להם כלום!
״את בסדר?״ שאלתי את אמבר מבעד לכתפה בעוד היא מחבקת אותי.
אבל אפילו בלי לשאול אותה ידעתי את התשובה. טיפשה שכמותי! כמובן שהיא לא בסדר! היא לא הייתה בסדר, היא לא בסדר עכשיו ואם הילדים האלו ימשיכו כך, היא גם לא תהיה בסדר! היא סובלת כל יום מחדש, ואני? אני רק מחשיבה את עצמי למיסכנה! בזמן שהיא סובלת באמת! 
״מה קרה?״ שאלתי כשלא ענתה לי, שיחקתי את עצמי לא יודעת. כאילו שלא שמעתי מה הילדים הנוראים האלו אמרו לה, כאילו שלא שמעתי את הקללות האלו. 
היא לא הוציא הגה, חוץ מהדמעות שלה שכבר הרגשתם הייתה מוכרת לי היטב מן הכתף הרטובה שלי, שהיתה מוצפת בדמעותיה של אמבר.
הרמתי את ראשה כדי להיסתקל בעינייה, והופתעתי לגלות משהו שלא ראיתי כאשר היא נכנסה הביתה ״מה זה?״ שאלתי בעיניים פתוחות לרווחה והצבעתי על הפנס שהקיף את עינייה הימנית. היא ניסתה להשפיל את ראשה ולהתחיל לבכות שוב, אך אני הרמתי את ראשה שוב, ״זה הם עשו לך?!״ צעקתי. אין גבול לילדים האלו! להעליב, לקלל, להקניט, ועכשיו פנסים?!
אמבר נבהלה מצעקתי והשפילה את מבטה שוב פעם לרצפת הפרקט כאשר הדמעות שלה ׳מציירות׳ מן עיגולים קטנים כאלו.
״אמבר…״ ליטפתי את שערה הבלונדיני, אשר היה כעט מבולגן מן החיבוק הזה כאשר כפי שאני רואה, לא עזר לה בכלום. היא עדיין בכתה, ורק נבהלה מכל נגיעה קטנה שלי. 
״די!״ היא צעקה וקמה מהרצפה. במהירות היא רצה אל חדרה , כאשר בדרך שומעים את קולם של הנעלי בובה בעלי העקב הקטן שהיא נועלת.
״אמבר תפתחי״ אמרתי ודפקתי על דלת חדרה, אך לא נשמע משם ציוץ.
״אמבר״ אמרתי שוב ודפקתי על הדלת שלה, אך שוב – לא היה קול.
״אמבר!״ צעקתי עכשיו ודפקתי במהירות על דלת חדרה. למה היא לא פותחת לי?!
התחלתי להיבהל, למה היא שקטה?! ולא נשמע קול חי משם?!
״ג׳ולי לכי מפה!״ צעקה במלוא כוחה. לרגע עברה בי הקלה שאני שוב שומעת את קולה, אומנם כשהוא חנוק מדמעות. 
״אמבר די! אני רק רוצה לדבר איתך!״ אמרתי ודפקתי שוב על הדלת
״אני לא רוצה!״ צעקה לעבר הדלת.
״אמבר תפתחי!״ צעקתי שוב.
״עזבי אותי!״
״אמבר תפתחי ועכשיו!״
״די כבר! את לא מבינה שאני לא רוצה לדבר איתך?! שאני רוצה להיות לבד!? ושאם הייתם שמים לב לכל מה שקרה איתי ממקודם, אז לא הייתי במצב הזה עכשיו?!״ צעקה ושמעתי את קולה החנוק. לרגע הרגשתי איך מישהו נועץ בי חרב מאחורי גבי. היא צודקת … אנחנו אף פעם לא היינו שם בשבילה, כי לא ידענו. או אולי פשוט לא רצינו לדעת? אנחנו היינו עסוקים יותר מדי בעיניינו ה׳חשובים׳, בזמן שהדבר שהיינו צריכים לעשות הוא לתמוך באמבר, ולעזור לה לעבור את התקופה הזאת. לא עשינו את זה, ועכשיו המצב רק החמיר…
״בסדר״ נכנעתי ״כשתרצי לדבר איתי אני פה״ אמרתי ופסעתי לעבר החדר שלי בצעדים כבדים ודמעות שהתחילו לזלוג.

״היי״ אמרתי, בזמן שפתחו לי את הדלת. 
״ג׳ולי!כל כך התגעגעתי!לאן נעלמת?!״ היא צצה מאחורי האיש שפתח לי את הדלת. ולפני שהספיקה לקפוץ עלי בחיבוק אני עצרתי אותה ואחזתי בידה. הבטתי בה במבט רציני, והיא הופתעה שלא חיבקתי אותה ״אני צריכה עזרה״ אמרתי והשפלתי את ראשי, ״את העזרה שלך״