היחיד שנוצר עבורי…(סיפור על וואן דיירקשן) פרק 21

השמורה היתה המקום היחיד שבו הייתי יכולה פשוט להירגע. ישבתי שם למשך כמה רגעים, פשוט נרגעת. אך ידעתי שזה טוב מדי כדי להיות אמיתי. בכל רגע ידעתי שמישהו יבוא ואיכשהו יפריע לי לשלווה. ״גם את אוהבת לצאת להירגע בבוקר?״ שאל אותי. הרמתי את מבטי אליו…והבטתי לתוך עינייו הכחולות. ״היי״ אמר נייל כאשר הסתקלתי עליו. קמתי בשמחה וכמעט הפלתי אותו מהחיבוק שלי. ״וואו!״ אמר כאשר מנסה להיתאזן על הדשא שעליו דרך עם נעלי האדידס השחורות שלו. ״היי״ אמרתי וחייכתי עליו חיוך חושף שיניים. ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בהפתעה מהעובדה שהוא נמצא כאן. בכל הפעמים המועטות שבאתי לפה בשעות האלו אף פעם לא ראיתי אותו. ״נרגע״ אמר וחייך, ניצוץ צבע הכסף שפקע מן הגשר שעל שיניים הצחיק אותי מעט. ״השאלה האמיתית היא מה את עושה פה? אין לך בית ספר?״ שאל בקול ילדותי. ״יש״ אמרתי וחייכתי חיוך קלוש. ״אז למה לא הלכת?״ שאל אותי. אפשר להגיד שלבנים לא ממש סיפרתי לגבי הסיפור הזה, לגבי כל מה שקרה. סיפרתי רק להורים ואמבר, לקמיל, לבנות- אתמול במסיבה, ולהארי כפי שאתם כמובן יודעים. ״סתם לא רציתי״ אמרתי ושיקרתי מעט. ״את מבריזנית?״ שאל נייל בעודו קורץ לי. דחפתי אותו מעט בכתפו וציחקקתי לאחר שהוא עשה כאילו שכואב לו. ״פעם ראשונה״ אמרתי לו מצחקקת. ״טירונית״ אמר בבוז והמשיך להתקדם לעבר דוכן הגלידה. ״חשבתי שזאיין הוא הבאד בוי בלהקה״ אמרתי לאחר שתפסתי את קצב הליכתו והמשכתי ״ואתה הילד הטוב״ ״למה את חושבת שאני הילד הטוב?״ שאל מופתע בעודו מגביר את קצב הליכתו לדוכן הגלידה ״לא יודעת…ככה אתה נראה״ אמרתי ומשכתי בכתפי. הוא צחקק ״טוב, גם ילדים טובים יכולים מדי פעם להבריז״ נדבקתי מצחוקו. הגענו לדוכן הגלידה ״כדור של וניל״ אמר נייל למוכר והסתובב עלי ״מה את רוצה?״ ״פירות יער״ אמרתי בלי לחשוב, כמו ילדה קטנה שמאושרת מעצם המחשבה שעוד שניה עומדת ללקק את כדור הגלידה הזה. נייל שילם למוכר, ובתשובה המוכר נתן לו את גביעי הגלידה. ״תודה״ אמרתי לנייל בעודי מושיט אלי גביע אחד. ״אין על מה״ אמר וחייך. המשכנו להסתובב בשמורה, בהחלט מקום יפייפה. ״היי נדנדות!״ קרא נייל בקול ילדותי ורץ לעברן. הוא תפס אחת מהנדנדות והמשיך ללקק את הגלידה שלו בעוד הוא מסמן בידו שאשב בנדנדה לידו. הגעתי לנדנדה והתיישבתי, הסתקלתי על נייל ״איפה הגלידה?״ שאלתי אותו. הוא בתגובה רק הצביע על בטנו. ״אני רעב״ אמר מאוכזב ״אני לא מופתעת״ אמרתי מצחקקת. הוא התחיל להתנדנד בנדנדה, רוח התנופה העיפה את שערותי אשר השתחררו מן הצמות. נייל נעצר כאשר הבחין שטלפונו מצלצל. ״כן?״ שאל נייל. הקול המגיע מתוך הטלפון דיבר במהרה, כך שלא הבנתי קמצוץ ממה שהם דיברו עליו שם. ״אוקיי״ ענה נייל, הוא ניתק את הטלפון והכניס לכיסאו בזמן שהוא ממשיך להתנדנד. ״מה קרה?״ שאלתי אותו לבסוף, מסוקרנת מהמחשבה על מה הם דיברו. ״סתם״ אמר נייל ולא הוריד את עינייו מרגליו אשר התנדנדו. ״קרה משהו?״ שאלתי אותו שוב. ״לא, פשוט אני צריך ללכת עוד כמה דקות״ אמר. ״אז למה לא אמרת לי?״ שאלתי אותו. ״כי כיף איתך״ אמר מצחקק ״את כמו אחות קטנה״ ״נייל אני קטנה ממך כולה בכמה חודשים״ אמרתי מתגאה. ״מתי היום הולדת שלך?״ שאל והסתקל עלי מסונוור בעקבות השמש הנחה על עינייו הכחולות. ״ב 7.1״ אמרתי. ״ונולדת בשנת 1993?״ שאל, כאילו שאינו יודע על גילי. ״שנה אחרי״ אמרתי מצחקקת. נייל הנהן להסכמה. הוא נשאר בוהה ברצפה למשך כמה דקות, כאילו מנסה להיזכר במשהו ששכח. ״לאן אתה צריך ללכת?״ שאלתי, מנסה להדחיק את השתיקה. ״לחזרות״ אמר והרים את מבטו על ידיו. ״רוצה לבוא?״ שאל בהתלהבות ״נייל…״ אמרתי מנסה לוותר על הצעתו המפתה. ״נו פליז!!!״ אמר שוב בקול ילדותי ״בסדר״ אמרתי מצחקקת