היחיד שנוצר עבורי…(סיפור על וואן דיירקשן) פרק 23

"רוצה גם לבוא?" שאל "אני לא רוצה להפריע לבילוי הגברי שלכם" "את לא מפריעה!" מחה זאיין "גם דניאל ואלינור יבואו" אמר הארי. "ומה עם פרי?" שאלתי את זאיין "היא בחזרות" אמר זאיין במעט אכזבה. הנהנתי להסכמה ועל פנייו של הארי היה ניתן לראות חיוך.

"בו-בר!" קראה אלינור לעבר לואי כאשר הגענו לפתח ביתה.
הוא יצא מן האוטו ונישק אותה קלות על הלחי. היא נראתה בעננים, כאילו שלא ראתה אותו הרבה זמן, למרות שראתה אותו רק אתמול. כנראה שהיא מנסה לנצל את כל הזמן שהוא פה. אני באמת לא מבינה איך היא מסתדרת לבדה כאשר הוא נוסע כמעט כל חודש להופעות בארצות שונות. אני לא היתי מסוגלת להיות במקומה, אני צריכה תמיד שבן זוגי יהיה לידי. אבל הם מוכיחים שאהבה יכולה להיתקיים, אפילו עם היא תלויה בקשר מרוחק רוב הזמן.
הם נאחזו אחד בידה של השניה וצעדו במהירות אל האוטו.
"ג'ולי היי" אמרה אלינור בשמחה כלפי וחיבקה אותי בעודה נכנסת לאוטו. היא חיבקה גם כן את דניאל אשר ישבה במושב לידי, וחייכה שוב.
"מישהי במצב רוח טוב היום" אמרה דניאל.
אלינור בתשובה ציחקקה "אתם לא תאמינו מה קרה" אמרה
"מה קרה? שאלתי בהתפעלות
"הציעו לי להדריך פוליטיקה למספר סטודנטים ראשונים באוניברסיטה שבה אני לומדת!" אמרה בהתרגשות כזאת, שהיה נראה כאילו עוד מספר רגעים היא תתעלף מן ההצעה הזו. "אתם יודעות איזה כבוד זה?" שאלה והתרגשותה הייתה לנו מורגשת.
"וואו אלינור!" התרגשה דניאל "אני ממש שמחה בשבילך!" אמרה וחיבקה אותה
"גם אני" אמרתי והצטרפתי לחיבוק של שתיהם, שעכשיו הפך לחיבוק של שלושתינו.
"תודה בנות" אמרה והסמיקה.
"מתי את מתחילה להדריך שם?" שאלה אותה דניאל ולפני שאלינור הספיקה לענות אני כבר התפרצתי לעוד שאלה "אבל את הרי עדיין סטודנטית, איך נותנים לך להדריך אחרים?" שאלתי
"אני מתחילה ביום שלישי, שזה יוצא עוד 5 ימים. ולשאלתך ג'ולי," אמרה בקול סמכותי ואני מיד צחקתי "אני לומדת כבר שנתיים, וזה פרוייקט חדש שפתחו באוניברסיטה. שנותנים לסטודנטים בוגרים ללמד קבוצות של סטודנטים מתחילים, באותו תחום שהם לומדים. כך הם גם מלמדים, וגם המורים בודקים עד כמה הסטודנט הבוגר הוא טוב. כך זה נחשב למשימה וגם לבחינה." אמרה אלינור וחייכה "אני לא מאמינה שבחרו בי מכל האנשים האלו שגם בקורס" אמרה בשימחה ולא מחקה את החיוך מפניה.
"זה מגיע לך" אמרה דניאל ונאחזה בכתפה של אלינור כמועדדת אותה "את תהיי מצויינת!"
"אני מקווה" אמרה אלינור בהתרגשות.
"אני בטוחה" אמרתי, ושתיהן צחקקו ביחד איתי.
אלינור ודניאל המשיכו לדבר על האוניברסיטה, על משרד הדוגמנות שדניאל עובדת בו, על בגדים, ועל כל מה שלא הספיקו לדבר עליו אתמול במסיבה. 'הלוואי שאני הייתי מצליחה כמוהן' חשבתי לעצמי. אלינור סטודנטית מצליחה, דניאל דוגמנית יפיפייה, ופרי זמרת עם קול נדיר אשר מופיעה בהרבה מאוד אולמות עם הלהקה שלה. ומה אני? תלמידה אשר עוד לא סיימה את כיתה י"ב ועכשיו גם סובלת מהצקות בגלל הטעויות הרבות שלה וחוסר המוח בראשה. אוף! פשוט אוף! למה אני לא יכולתי לקבל חיים כמו של הבנות?! למה אני חייבת לעשות דברים בלי לחשוב עליהם לפני?! למה אני חייבת לרחם על עצמי עם אני גרמתי לכל שטף הבעיות הללו לבוא עלי?! למה, למה בגדתי באית'ן?! למה נתתי להארי לפתות אותי כמו כל בחורה אחרת?! למה לא החזקתי את עצמי, ולא נכנעתי?! למה אני מתחילה להתאהב בו? נהר של שאלות שטף את ראשי. הבטתי בנייל שישב מלפני וזלל שוקולד בכדי לא להישאר רעב עד שנגיע למקדונלס. צחקקתי ובלי ששמתי לב עוד קול הצטרף עלי. אוי, למה דווקא הוא? הוא הסתקל אלי שוב בעינייו המהפנטות וצחקו כאילו דגדג אותי בכל גופי. אני חייבת להפסיק להיסתקל כל הזמן על הארי, זה פשוט לא עושה לי טוב. כלומר, זה עושה לי טוב – המראה היפה שלו. העיניים, הגומות, השפתיים, השיער, סגנון הלבוש שלו, הצחוק שלו, החיוך שלו, זה רק מחמם לי את הלב. אבל כשאני מסתקלת עליו אני פשוט לא יכולה להפסיק, אני כל הזמן חושבת עליו. הסרתי את עיניי מעינייו ונראה כאילו שהוא נפגע מזה. אני פשוט לא יכולה, הוא רק גורם לי לרצות אותו יותר ויותר. אבל אני צריכה לזכור שהוא לא יהיה שלי! ואני רוצה בכך! כלומר…אני לא, אני לא רוצה בכך! ניסיתי לשכנע את עצמי.
הלימוזינה נעצרה מול סניף גדול של מקדונלס. נייל יצא ראשון בריצה, והבנים אחריו. פול החנה את הלימוזינה בזמן שכולם נכנסו לסניף. מספר לא גדול אשר התמזל מזלם הצטלמו עם הבנים, ורק לאחר שהבנים חתמו לכמה מהם ופול הזיז את הבנות שחפרו מספיק הזיזה מן הבנים, הם ניגשו לעבר המוכרת הנירגשת אשר לקחה את הזמנתם. דניאל קנתה לעצמה סלט פשוט, ואלינור הזמינה לעצמה גלידה, מכיוון שלא רצתה לאכול. נייל כמובן הזמין לעצמו איזושהי ארוחה גדולה, וכל הבנים הזמינו לעצמם גם, אבל ארוחה קצת יותר קטנה. אני לא הצמנתי כלום, מכיוון שלא רציתי שהבנים יבזבו כסף עלי וגם בגלל שלא עד כדי כך רציתי לאכול.
"מה את רוצה שאני אזמין לך?" שאל הארי לפני שהיתישב עם המגש בידיו בשולחן שלנו.
"כלום" אמרתי לו בביוש.
"למה?" שאל הארי
"סתם" אמרתי וחייכתי.
"אז תאכלי ביחד איתי" אמר וחייך חיוך מנצח. לפני שאפילו שמתי לב לתשובתו הוא נתן לי ציפס תבול בקטשופ לתוך היד. הנהנתי בקטנה ונגסתי בציפס. הארוחה עברה בציחקוקים רבים של לואי וזאיין במיוחד. ואל צחוקם המדבק כולם גם כן הצתרפו. לאחר סיום הארוחה יצאנו כולנו החוצה לעבר הלימוזינה. ליאם התקשר לפול כדי שיגיע, והבנים ביינתים הלכו לעמוד בצל. עמדתי שם עם הבנות, מחכה שפול יגיע ויסיע אותנו חזרה לבית של הבנים, אך אני נמנעתי וביקשתי שיסיע אותי בחזרה לביתי. לאחר 10 דקות שבהם חיכינו לו, הוא סוף סוף הגיע. הוא הסיע אותי אל ביתי ונפרדתי מכולם.
יצאתי מן הרכב, והתחלתי ללכת לעבר הבית בעוד שאני מביטה בשני צידי הכביש. ניגשתי אל הבית ופתחתי את הדלת. עליתי במהירות אל חדרי, וחלצתי את נעליי. בעוד שאני מנסה להירגע במיטה שלי, שמעתי את הדלת נפתחת מלמעטה.
"מכוערת!" צעק קול של ילד צעיר "סתומה!" צעק קול עמוק יותר של ילדה "****!" צעק קול אחר, ולאחר מכן הייתה טריקת דלת רמה…