היחיד שנוצר עבורי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק 25

סוף סוף סיימתי לכתוב את הפרק פיו…
הרבה מעצורים והרבה מאוד קשיים היו עם פרק שכזה.
אוף אל מי אני עובדת? זה פשוט פרק קצר כי אולי מחר יהיה כפול!!!!
אז…נכון שהבטחתי שדמות תחזור? אז היא חזרה, אבל בגלל שהפרק די קצר אז אין נקודת מבט שניה. אני חושבת שאני אעשה בפרק הבא…
אה וכן…הפרק מוקדש לאחותי המושלמת – חח..סתם זו תומוש המושלמת שגם עזרה לי בפרק הזה לאב יו תום!!! בקיצור..תהנו!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
״אני צריכה עזרה״ אמרתי והשפלתי את ראשי, ״את העזרה שלך״ 

״אני לא מאמינה!״ קראה בקול ״זה מה שהם עשו לה?!״
״כן״ נאנחתי ״הם כבר ממש הגזימו״
״למה? למה הם עשו לה את זה?״ שאלה קמיל
״מאיפה לי?!״ צעקתי לכיוונה, ונאחזתי בראשי כדי לנסות להעלים את כאב הראש שמתחיל לבעור בראשי מרב המחשבות על אמבר.
״ג׳ולי…״ היא אמרה ונאחזה בכתפי.
״זה כבר נמשך יותר מדי זמן״ הסברתי לה ״זה שובר אותה״
״כמה זמן זה כבר נמשך?״ 
״אין לי מושג, אך לפי מה שאני יודעת יומיים זה אפילו מספיק. למרות שברור שזה יותר מיומיים, זה נמשך כבר לפחות חודש. עם לא יותר״ 
קמיל שתקה ופשוט הסתקלה לרצפה.
״אני לא מאמינה על עצמי״ אמרתי בעצב
״מה?״ שאלה קמיל כלא מבינה
״אני לא מאמינה ש…פשוט התעלמתי מזה.״
״אבל לא התעלמת, היא פשוט לא סיפרה לך״ ניסתה להרגיע אותי קמיל.
״ואולי היא לא סיפרה לי כי התעלמתי ממנה?״ שאלתי בעצב
״לא!״ מחתה קמיל ״היא…תנסי לתאר את עצמך במקומה. את חושבת שזה יהיה פשוט קל ללכת אליך ולספר לך?״ שאלה
״לא..״ אמרתי ״אנחנו צריכות למצוא לבעיה הזו פתרון.״
קמיל נעצרה לרגע. כלוקחת את הבעיה לידיים וחושבת על רעיון טוב. אני חושבת שזו פעם ראשונה שהיא באמת חושבת על רעיון טוב, כי בדרך כלל תוך כמה שניות היא שולפת פתרון – אך פתרון מטופש. אולי באמת יש פתרון לבעיה הזו? האם באמת יש פתרון לבריונות? 
אם כן, אז אני בטוח לא אמצא את הפתרון. ובגלל זה כל פעם שמשהו אינו מצליח לי אני מרגישה שאני רוצה לוותר. הפעם הוויתור הוא אינו רעיון. אני צריכה להיות שם, בצד של אמבר. לעזור לה ולתמוך בה כדי שלא תשבר, כי אני מרגישה שזה יבוא בקרוב.
״אני לא יודעת…״ אמרה ״אולי…אולי נדבר עם הילדים האלו. להבין מה היא רוצה מהחיים שלהם, אולי בגלל זה הם מתנהגים ככה.״ 
הרמתי את ראשי לאט, והופתעתי לראות שהיא הפעם לא צוחקת. שהיא באמת בטוחה בתשובה שלה. רק רגע! מה היא אמרה? להבין מה *היא* – שזו כמובן אמבר – רוצה מחיים שלהם? מהחיים של הילדים הללו? ״מה אמרת הרגע?״ שאלתי, כדי לבדוק אם באמת זה מה ששמעתי.
״כן. אולי הם מסכנים, ויש להם בעיות בבית?״ ריחמה עליהם 
״את רצינית?״ הרמתי את גבותי בפליאה. היא הנהנה לחיוב. ״אז עכשיו זו אשמתה?״ שאלתי. עדיין בשוק מן התשובה ש…ממש לא ציפיתי שתבוא מן קמיל.
״לא….אני…מ..ת..כוונת ש…״ גימגמה קמיל. אך לבסוף תפסה את עצמה בידיים והתאשתה ״תחשבי על זה. זה לא שהם קמו בבוקר יום אחד והם החליטו להכאיב לה״ 
״זה בדיוק מה שהם עשו!״ צעקתי ״ולמה את חושבת שהם עשו את זה דווקא לאמבר? דווקא לילדה השקטה הזו שלא עושה כלום לאף אחד? למה לא ל..ילדים שבאמת מעצבנים אותם? למה דווקא לילדה שלא עושה כלום? זו בדיוק ההוכחה שהם לא המסכנים בסיפור! שהם לא אלו שפגעו בהם! שהם הצד הרע! מאיפה בכלל הבאת את הרעיון הטיפשי הזה שהם המסכנים?!״ צעקתי בקול רם. מה שנשמע כהד, בבית הגדול שלה. 
נאנחתי בכעס ולא נתתי לקמיל להשחיל מילה, אפשר להגיד שהיא כבר אמרה מספיק. ״יודעת מה? לא הייתי צריכה לבוא לפה בכלל. הייתי צריכה לדעת שלא תעזרי לי, מה שלא ידעתי זה שעוד תהיי לצד המפלצות האלו שפוגעות בה!״ אמרתי וקמתי מן הספה.
״ג׳ולי תפסיקי!״ צעקה קמיל.
נעצרתי מטרים ספורים מן הדלת. משפילה מבט ומגחכת מן המחשבה של קמיל שאני צריכה להפסיק. ״אולי אני באמת אפסיק״ הסתובבתי עליה עם חיוך מתנשא ״אני אפסיק. אני אהיה זו שתפסיק את החברות הזאת, שאני לא מאמינה שבזבזתי עליה 3 שנים מחורבנות!״ אמרתי במבט רצחני. נאנחתי, מבינה שלא כדי לבזבז את כל העצבים האלו – על ילדה שפשוט…מטומטמת.״השתנת״ אמרתי וניגשתי לדלת. חלפתי על פני הכניסה המפוארת לבית וטרקתי את הדלת הראשית בחוזקה. כזו שהרגשתי שכל הבית שלה רעד. 
מטומטמת, חצופה, דפוקה, סתומה, ז**ה. ועוד מלא קללות. אני יכולה לקלל אותה כמה שאני רוצה, אבל יש מילה מיוחדת לילדה כזו : בוגדנית. ככה לפחות אני מרגישה – אני מרגישה נבגדת. כאילו שהיא תקעה לי סכין בגב כאשר עמדה לצד הילדים האלו ולא לצידי אמבר הסובלת. 
מי שינה אותה? מי שינה את הקמיל הזו שהייתה החברה הכי טובה שלי? מי החליף אותה בקמיל הזו שבוחרת בתשובות הלא נכונות? בקמיל ש…בוגדת? היא השתנתה לרעה.
ואפילו שלא רואים את זה עליה, אני רואה. אני רואה את כל מה שהיא חושבת עליו. אני חושבת שבכלל זה לא עניין אותה המצב הקשה הזה, ואולי היא אמרה את הפתרון המגוחח הזה רק כדי שאעזוב אותה לנפשה. בכל מקרה…לא משנה עם היא באמת התענינה בזה או לא אני מרגישה שהיא בוגדת. בוגדת עלובה. איך לעזאזל אפשר לעמוד לצד הילדים האלו, ולתמוך בהם? איך?
אני לא רוצה יותר קשר איתה. לא משנה עם היא תתנצל או משהו כזה. עדיין אני לא אסלח לה. אך לפתע עולה במוחי השאלה ׳אולי הגזמתי?׳ האם באמת הגזמתי עם התגובה שבה אני נהגתי? או שבעצם אני צדקתי? או שאפילו הייתי צריכה לעשות מהומה יותר גדולה?
אבל אני חושבת שאני צודקת בתגובה שלי. ואף פעם לא הרגשתי הרגשה טובה מזו של עכשיו. למרות כל הכאב הזה שאני וקמיל כבר לא נחזור להיות החברות הכי טובות, אני מרגישה שעשיתי את הצעד הנכון. שהבנתי שקמיל היא בוגדנית. ועם בוגדנית הייתה בוגדנית, היא תישאר בוגדנית. אם זה קרה לאמבר, וקמיל תמכה בילדים שפגעו בה…אז אם זה יקרה לי, אז קמיל גם אז תעמוד לצידם של הילדים הפוגעים. אני שמחה שמצאתי את הפרצוף האמיתי שלה. הפרצוף שאיתו ביליתי כמאט 3 שנים. בכל זאת, מאוחר מדי טוב מאשר לעולם.אני מבינה שאני מתעצבנת כבר יותר על קמיל, מאשר על הילדים הללו ושוב חוזרת לחשוב על הפתרון שאני צריכה למצוא לבעיה. אני פוסעת לעבר הקיוסק וקונה חטיף שוקולד, כדי להירגע קצת. שוקולד תמיד הרגיע אותי,עד כמה שזה מוזר.
לאחר שאני יוצאת מן הקיוסק שהחטיף בידי אני ממהרת לבית מכיוון שהשעה כבר 21:00 והבגרות שלי בספרות אנגלית היא מחר. בגלל שנעדרי מן בית הספר כבר במשך זמן רב, איני יכולה לפספס עוד יום – במיוחד אחד שיש בו בגרות. 
אני פותחת את הדלת בעזרת המפתח שלי שאותו אני שולפת מן הכיס וממהרת להכניסו לתוך החריץ שבדלת שלנו. בבית שורר שקט. אפילו את הבכי של אמבר, שחשבתי שהוא ימשך כל היום, לא שומעים. זה אומר שהיא לא בבית, ועם גם היא וגם ההורים לא בבית זה אומר שהיא איתם. לפחות סיבה אחת שאפשר לשחרר ממנה מעט – אך רק מעט של דאגה.
אני עולה אל החדר, סוגרת את הדלת ומוציאה את הספרים. שוקדת על כמאט כל מילה, לפחות 5 פעמים. עד שאני מרשה לעצמי לשחרר את עצמי מרב כל העצבים והכאב הזה שאני תקועה בהם. יום עמוס, זה בטוח. לצאת עם הבנים לבלות, ורק להחזיק את עצמי מן המשיכה הזאת להארי. אני תמיד מזכירה לעצמי שאי אפשר ואסור לי, כי אז אני אפגע. בגלל שאני יודעת שהוא לא אוהב אותי ושכל זאת זו אשליה אחת גדולה. אולי אני רק מתנהגת ככה תמיד? כמו שהתנהגתי עם אית׳ן והארי? אולי שכשיהיה לי את הארי, אז אני גם אפגע בו? זה יהיה הדבר הכי גרוע לעשות.
אבל חוץ מהארי, אשר פשוט משגע לי את השכל…ישלי עוד בעיות, ואולי אפילו יותר גדולות. אמבר, השבריריות שלה אשר עומדת להתפוגג. הכאב שהיא חשה, וכל אותם דברים שבהם אני לא מעודכנת. וגם יש את קמיל, שגיליתי שהיא פשוט צבועה. וכמובן יש עוד את העניין בבית הספר. איך יקבלו אותי מחר בבית הספר, לאחר כל הסיפור הזה שעובר מפה לאוזן במהרה? אני כמאט ובטוחה שזה לא יהיה נעים. ואיך אני אשרוד מחר בלי חברה הכי טובה? או חבר? או מישהו שיהיה לצידי? 
למרות כל הדאגות האלו ששוטפות את ראשי אני מנסה להיתעלם. ופשוט להתרכז במבחן. רק שהעיינים כבר עייפות מן היום הארוך הזה. היום המתיש הזה כל כך. שקרו בו דברים שהיו אמורים לקרות בתוך שבוע, ואני הספקתי אותם ביום. אני מרגישה עין אחת נעצמת ולאחר מכן גם השניה, עד שאני צונחת על הספר שלי ומתחילה לחלום חלומות, שבהם החיים שלי לא היו כל כך מסובכים.