הטרור של המוסלמים…עונה 2 פרק 1 1D

מנקודת המבט של זאין:
"איזה בן אדם שפוי ישלח את הבן שלו לפנימייה?" שמעתי את אמא אומרת
"אני!" קבע אבא
"דיייי! דוניה תרדי ממני!" צעקתי
"זאין, בוא לפה, נראה אם ארזת הכל" קרא לי אבי
"ה..ה..הכל ארוז אבא, לא שחכתי כלום" אמרתי בגמגום, קצת מפחד, וחושש.
"אתה בטוח?" אמר
"כן!" קבעתי
"יאללה בוא, נלך האוטובוס שלך צריך לבוא לתחנה"
"או-קי"
הלכנו לכיוון המכונית, ליבי חשש, פעם בחוזקה.
'אם מישהו יגלה את זה אני אבוד!' חשבתי לעצמי
הייתה שתיקה, לא דיברנו במשך הנסיעה.
"תודה אבא," אמרתי, ויצאתי מהמכונית. הלכתי לכיוון אביגיל, היא כבר הייתה שם ופטפטה עם שירה.
"אהלן!!" אמרתי
"היוש" אמרה שירה
"היי" אמרה אביגיל ונישקה אותי.
הרגשתי טפיחה על שכמי (גבי), הסתובבתי וראיתי את ליאם.
"אח שלי!!!, " אמרתי ובאתי ותת לו חיבוק, והוא זז.
"יש מגמת שירה בפנימייה" שמעתי את אביגיל אומרת
"כן ויש גם ספרות, וטכנולוגיה." ענתה שירה
"מה את תיקחי?" שאלה אביגיל
"טכנולוגיה, ואת?"
"לא חשבתי על זה אבל נראה לי ספרות."
"לא!! יותר מתאים לך שירה!"
"עאעאעאעאעעאעאעאעאעאאע" שמעתי קול שצועק
הסתובבתי והרגשתי נחיתה על הפנים שלי, הייתי מרוסק על האדמה.
"ערמת ילדים!!"
"ערמת ילדים!!"
"ערמת ילדים!!"
"ערמת ילדים!!"
"ערמת ילדים!!"
"ערמת ילדים!!"
"ערמת ילדים!!"
שמעתי צעקות וישר זיהיתי של מי הקול הזה.