הטעות הכי נכונה שלי-פרק 5

היי בנות! היה לי יום הולדת! עשיתי הליקס ועוד שני עגילים^^ אכלתי סושי <3 ראיתי מליפיסנט (שיט, אנג'לינה 'גולי סקסית!!) וקיבלתי את הספר החדש של וואן די! בפאקינג אנגלית!! אז סורי שלא העליתי הרבה זמן, פשוט היה לחץ עם הלימודים, וגם ראיתי לפרק האחרון לא היו הרבה צפיות אז זה טיפה ביאס אותי, אבל החלטתי לכתוב לאלה *שקוראות*. אז תהנו ^^
"היי" הוא אמר כשהתקרב."היי" השבתי מסתכלת על נעליי.
"זה היה ממש טוב…" הוא אמר עם חיוך קטן. כבר הזכרתי שהחיוך שלו חמוד?
"תודה" אמרתי מובכת, רגע למה אני מובכת בכלל? "הכל בסדר?" הוא שאל
"אממ, כן, למה?" "כי את נראית עצובה" הוא השיב. ירד לגובה עיניי וישב על הרצפה.
"זה כנראה בגלל העיניים שלי" הבעת פניו של נייל הייתה מבולבלת.
"יש לי עיניים גדולות, והצורה שלהן עצובה ונוטה למטה, אז כל פעם שאני לא מחייכת אני נראית עצובה" אמרתי מגחכת טיפה על עיניי. "הן יפות" הוא אמר מביט ישירות לעיניי. שיט, העיניים שלו. "גם שלך יפות, הייתי מתה לכאלה עיניים" אמרתי מסתכלת עמוק יותר, פאק הן כאלה כחולות ויפות."תודה" הוא מילמל משפשף את עורפו. הוא קם מהרצפה ונשען על המגבר השני.
"אז אן.. אני יכול לקרוא לך אן?" "כן, ברור" "אז אן, רציתי לשאול אותך משהו…" הוא אמר
"כן…?" שאלתי מעוניינת "אממ, תהיתי אם אני יכול את המס-" לפתע הוא נקטע על ידי צרחה מחרישת אוזניים. "אומייגאד, זה נייל הורן!!" ילדה צרחה מקפצת בכניסה. "שיט" הוא מילמל לעצמו. "אומייגאדדדד, אני יכולה חתימה?!" היא שאלה בנימת קול צפצפנית. וואו היא מעצבנת.
"ברור" הוא חייך חיוך שנראה קצת מאולץ. "אהההההה, זה ניילל!!" עוד ילדה צפצפנית צרחה.
לעזאזל, זה לא הולך להיגמר. ניקי הסתכלה עליי בעצבנות. "אני באה" אמרתי לה בתנועות שפתיים. "ביי" אמרתי לנייל והשארתי אותו המום. "בואי" אמרתי כשהורדתי את הגיטרה ורצנו לפני שהחנות התמלאה בבנות.
"מה לעזאזל?!" ניקי ואני אמרנו ביחד "וואו הן היו מעצבנות" אמרתי משחקת בידיי.
"מעצבנות זו לא מילה, אם יכולתי להרביץ להן" ניקי אמרה, שיפשפה את ידייה אחת בשנייה ןצחקה צחוק מרושע כמו הרשעים בסרטים וגרמה לשתינו להתפקע מצחוק. "טוב אז ניסע לבית שלי, נאסוף את הדברים שלך ואז נלך לבית שלך." קבעתי "מהה זההה?" היא שאלה בקול צפצפני ומעצבן ושילבה את ידייה אחת בשנייה. "נו, היינו כל היומיים האלה בבית שלי, פליז?" שאלתי בפאפי פייס שתמיד ממיס את ניקי "אוי נו בסדר, שברת אותי!" היא אמרה כמפסידה. חייכתי אלייה.
"יאללה בואי" היא אמרה לאחר שהוציאה את המפתחות של הג'יפ השחור.
"אנה!" נשמעה צעקה מהקצה השני של החניון "הקול הזה מוכר לי" מילמלתי לעצמי.
"מי זה?" ניקי שאלה אותי "אין לי מושג" אמרתי מרימה ידיים כחפת פשע.
"אנה חכי!" הקול התקרב עד שיכולתי לראות בבירור.
"נייל?" שאלתי כשהוא היה לידי "נ-ניסיתי להשיג אותך, חשבתי שכבר הלכת" הוא אמר מתנשף.
"ניקי, את יכולה לחכות שנייה?" אמרתי לה, אני כבר יודעת שהיא תאזין לשיחה, אז שלפחות תהיה מרחוק.
היא הנהנה והלכה ליד הרכב.
"אז מה רצית לשאול אותי?" אמרתי בחיוך.
"כן, אז, אמממ, אני תהיתי. אם אני יכול את המספר פלאפון שלך?" הוא שאל בקול ביישני.
וואו. אמ. מה אני אעשה? לתת לו את המספר? דאמיט.
"כן" אמרתי לאחר כמה דקות של שתיקה.
"וואו, תודה!" הוא אמר עם חיוך ענקי על פניו. הוא כזה חמוד!
שיט, אנה תפסיקי!
"יש לך עט?" שאלתי עם חיוך קטן.
"כן, את יודעת מעריצות וזה…" הוא הושיט לי את העט השחור מכיסו האחורי של הג'ינס.
"אוקיי. תביא לי את היד שלך" אמרתי מושיטה את ידי בכדי שיביא לי אותה.
הוא הביא את ידו ורשמתי את מספרי עלייה.
"אוקיי עכשיו תרשום את שלך" חייכתי. וואו אני מחייכת הרבה לידו.
הושטתי את ידי אליו וגם הוא רשם את מספרו.
"רגע אנה עוד משהו" נייל אמר כשהתכוננתי ללכת.
"כן?" "אני יכול לצלם אותך, את יודעת, שתהיה תמונה למספר?"
"אממ, כן בטח"
"תחייכי!" הוא אמר כשצילם אותי באייפון הלבן שלו.
חייכתי חיוך גדול. מבטו נראה מרוצה.
"אז גם אני אצלם אותך" אמרתי בצחקוק.
הוצאתי את הגאלקסי הלבן שלי וצילמתי אותו. הוא חשף שורת שיניים לבנות ויפות. החיוך שלו כזה יפה. אנה די!
"טוב אז נדבר?" הוא שאל בקול שנשמע קצת עם תקווה.
"נדבר" אמרתי בחיוך
הוא נופף לשלום ורץ חזרה לקניון.
"אומייגאד אנה!" ניקי צעקה עם חיוך ענק
"אומייגאד ניקי!" חיקיתי אותה בלגלוג
"היי!" היא העמידה פני נעלבת. "אוי לאב" גילגלתי עיניים.
"נו בואי כבר" האצתי בה להיכנס לרכב.
"בסדר, בסדר" היא השיבה.
סגרתי את הדלת השחורה של הג'יפ אחרי שנכנסתי.
"אני בוחרת מה לשמוע!" אמרתי בקולניות
"טוב נו…" היא נאנחה וסובבה את המפתח של המכונית.
מיד הוצאתי את האלבום של אד שירן ששמור אצל ניקי. הוא אחד מהאיידולים שלי.
התנגן השיר האהוב והמוכר SING. (קישור ברציתי להוסיף)
התחלתי לשיר את המילים בלי השקעה בקול שלי. פשוט וחלק.
ניקי הצטרפה אליי במהירות והחלה להזיז את ראשה מצד לצד.
אחרי עשר דקות של זיופים מוחלטים של השירים של אד הגענו לבית שלי.
"טוב, אני צריכה להאכיל את לילי אז בינתיים תאספי את הדברים" אמרתי והיא הנהנה.
הוצאתי את המפתח הכסוף מכיס הג'ינס שלי הכנסתי אותו וסובבתי מספר פעמים עד שנפתחה הדלת. שתינו נכנסנו וסגרתי את הדלת אחרינו. לילי ישנה ברישול על הספה.
"אל תעירי את לילי" לחשתי לה "בסדר" היא השיבה בלחישה.
הלכתי לכיוון המטבח, לקחתי את הקערה של לילי ומילאתי בה קצת אוכל.
שמתי אותה במקומה והלכתי לכיוון המיטה. יש לי דירת חדר, אבל למקלחת יש דלת.
"סיימת?" שאלתי בשקט. "הממ" היא המהמה לחיוב.
"טוב בואי" אמרתי לה והלכנו לדלת.
סגרתי את הדלת אחרינו ונעלתי.
"טוב, נקווה שאמא שלי ישנה!" ניקי אמרה בקולניות.
אני רק גיחכתי קצת. נכנסו לרכב ושוב השמענו את האלבום X.
אחרי נסיעה של חמש דקות הגענו לבית של ניקי.
"אוקיי, תלכי על קצות האצבעות, אם היא קמה הלך עליי!"
"בסדר בסדר" מילמלתי
ניקי הכניסה אותי וסגרה את הדלת בעדינות, כך שלא שמעו צליל.
התחלנו ללכת בעדינות לקראת המדרגות.
"ניקי?!" אמא שלה עמדה משולבת ידיים עם מבט כועס.
"דאמיט" ניקי מילמלה לעצמה.
"זה הסימן שלך, רוצי!!" ניקי אמרה ודחפה אותי למדרגות.
עליתי וחיכיתי למעלה. מסתכלת.
"היי אמא, וואו את יפה היום!" ניקי אמרה כשניסתה להסיח את דעתה.
"אל תנסי להעביר נושא!" אימה צעקה עם מבט זועם על פנייה.
"אופס! תראי מה השעה! אני צריכה ללכת לישון, הזמן עובר שנהנים" היא אמרה והתחילה
לעלות במדרגות ואני ציחקקתי.
"ניקולה סוזן סמית'!!" אימה צעקה מלמטה.
ניקי נאנחה וירדה למטה.
"מה?"
"מה? מה?! את נעלמת לי ליומיים בלי להודיע וכל מה שיש לך להגיד לי זה מה?!"
"כן אמא, זה כל מה שיש לי להגיד לך… אני כבר בת 19 ואני לא צריכה ממך אישור לכלום" ניקי אמרה בפשטות. וואו, ישלה אומץ כשהיא רוצה.
"את עוד מתחצפת?! את יודעת כמה דאגתי בכלל?!" היא זרקה את ידייה באוויר.
"תתחילי להתרגל לדאוג לי כי אני לא הולכת לגור פה בקרוב!" ניקי צעקה.
"לאן תלכי אה? וחוץ מזה, עכשיו את גרה אצלי אז את תקשיבי לחוקים שלי!" היא אמרה והצביעה על עצמה במילה האחרונה.
"את באמת חושבת שאני שמה על הפאקינג חוקים?" ניקי אמרה לה מגחכת.
"חתיכת חצופה! איך את חושבת שאת מדברת אליי?"
"תגידי תודה שאני בכלל מדברת אלייך" היא אמרה
"אני מעדיפה לגור בדיר חזירים מאשר הבית המסריח הזה!" ניקי הוסיפה למשפט.
"לכי לחדר שלך!" אימה צעקה
"אוי לא רק לא החדר!" ניקי אמרה בציניות.
"עכשיו!!"
"עדיף להיות בחדר מאשר להיות לידך\" ניקי צעקה ועלתה במהירות.
"וואו, את ממש כועסת עלייה" אמרתי מופתעת ממה קרה עכשיו.
"בואי לחדר." היא אמרה ומשכה את ידי .
"גאד דאמיט נמאס לי ממנה!!" ניקי אמרה שטרקה את דלת חדרה בחוזקה.
"ניקי תירגעי, לפחות יש לך אמא שדואגת לך." אמרתי לה ברוגע.
"אני יודעת שהיא לא מתכוונת אבל, נו לעזאזל!" היא ישבה על המיטה הגדולה.
"ניקי, לנשום." אמרתי לה, זה תמיד עוזר לה משום מה.
היא נשמה עמוקות פעמיים ונרגעה.
ישבתי לידה "איפה אבא שלך?" שאלתי בסקרנות.
"באפריקה, ישלו איזה פרויקט של ילדים רעבים" היא אמרה באכזבה.
"זה נהדר!\" אמרתי מנסה לעודד אותה.
"כן, אבל, עכשיו הבן אדם היחידי שהבין אותי בבית הזה נעלם לחודשיים" היא אמרה בכמעט לחישה.
"ישלך תמיד אותי" אמרתי לה ברוך.
"אבל את לא גרה איתי, אני לא יכולה לישון אצלך כל פעם שיש לי בעיה עם אמא שלי"
היא אמרה. היא צודקת.
"תנסי לדבר איתה, אני בטוחה שהיא תנסה להבין" אמרתי
"היא לא מקשיבה" היא השיבה.
"סורי" אמרתי כשהוצאתי את הפלאפון הצלצל שלי החוצה.
"הו שיט" אמרתי כשראיתי על הצג את המספר של נייל.
"תעני תעני!!" ניקי שלפני רגע הייתה עצובה קראה בהתלהבות.
"בסדר!" אמרתי מעוצבנת טיפה.
"הלו?" שאלתי.
"היי אנה, כן אז אמרנו שנדבר" הוא אמר שבקול שטותי.
"אז אני מניחה שאנחנו מדברים?" שאלתי ושנינו צחקנו.
"אז אן, רציתי לשאול אותך אן את רוצה לבוא איתי מחר לגלידה או משהו כזה?" הוא שאל בקול שנשמע מלא תקווה.
"אתה יודע מה, בסדר" אמרתי החיוך למרות שהוא לא יכול לראותו.
"באמת? וואו! אממ, אז ניפגש מחר!" הוא אמר בקול שמח
"ניפגש" אמרתי וניתקתי