החתכים הראשונים שלי-פרק 22-מוקדש לדני פריקי yaelis SBW,סתם מישהי,חצות 990

היי בנות,אני מצטערת שלא העלתי פרק של הסיפור כבר כמה ימים.מקווה שתהנו מהפרק!
מי שעדיין לא שמה לב להודעה שהעלתי על זה שאני משלבת בין החתכים הראשונים שלי לסיפור אחר שלי-ביחד לנצח,שתיכנס לדף פרופיל שלי ותראה את מה שהעלתי-זה נקרא:החתכים הראשונים שלי-הודעה ממש ממש חשובה!!!-כל מי שקורא את הסיפור חייב להיכנס!!!
מקווה שאהבתן את הרעיון של השילוב.אם למישהי יש שאלות היא מוזמנת לשאול אותי בתגובות ואני אענה לה בהקדם.

סוף הפרק הקודם-פרק 21
נמ שלי
באישון הלילה התגנבתי למטה,מוודא שכל דיירי הבית שקועים בשינה עמוקה.לקחתי את המצלמה הקטנה והדקה שלי שקיבלתי מזואי והתקנתי אותה ב'חדר ההצלפות',כמו שהשוטר אמר לי לעשות.לא שמתי את הפאלפון שלי כי המצלמה תחזיק מהעמד הרבה יותר זמן והאיכות בה יותר טובה.חוץ מזה,הפאלפון יכול לצלצל פתאום וזה יגמר בזה שאני אמצא את עצמי עמוק עמוק מתחת לפני האדמה.
עכשיו רק נותר לי לחכות לזה שהמלצמה תקלוט את 'אמא' בפעולה ואני אהיה חופשיה.

פרק 22
נמ שלי
קמתי בשש וחצי בבוקר,מתחילה להתארגן לבית הספר.הלכתי למקלחת,שטפתי פנים וציחצחתי שיניים.בחרתי מה ללבוש (יש קישור של מה שהיא לבשה ברציתי להוסיף-אני עיצבתי את הסט!) והתלבשתי-שמה צמידים ומוודא שהם מסתירים את החתכים הראשונים שלי.הזזתי את הצמידים הצידה,מסתכלת על החתכים ומבינה שאני עשיתי אותם.לא בטעות,אלא בכוונה.אחרי מספר דקות של בהייה גמלה החלטה בליבי.החלטתי,שלא משנה מה,לא משנה לאיזו נקודת שפל אני אגיע ולאיזה קושי ומצב נפשי ירוד,אני לעולם אבל לעולם לא אחתוך שוב.לעולם אני לא אפגע בעצמי ככה שוב.אם המצב גרוע ואני גם ככה פגועה למה לפגוע בעצמי יותר? נכון,זה מעביר את הכאב,הופך את הכאב הנפשי לכאב פיזי,אבל זו עדיין לא סיבה מספיק טובה לפגוע בעצמך כי הכאב הנפשי עובר לתקופה מאוד קצרה שלאחריה הוא חוזר,ובגדול,ונשארות צלקות-גם פיזיות וגם נפשיות.זו צלקת לכל החיים,כתם שרודף אותך,לדעת שחתכת למרות שלא היית חייב.לדעת שכשכל אלה שמסביבך פגעו בך-גם אתה פגעת בעצמך.שהתקפלת,שוויתרת,שלא נלחמת,שלא נאבקת.אני אשא את זה לעולם ולא אשכח כי זה מה שהופך אותי לחזקה יותר,מה שמזכיר לי שעל טעויות אסור לחזור פעמיים.
אז הבטחתי לעצמי-אני יותר לא חותכת לא משנה מה,זה היה חד פעמי.
החזרתי את צמידי למקומם,התאפרתי קצת,לקחתי את התיק שלי וירדתי למטה.
"שלום שלום."
'אמי' אמרה
"שלום."
השבתי ביובש.
"לאן את חושבת שאת הולכת?"
היא שאלה
"לבית ספר"
עניתי,יודעת שמשהו לא טוב עומד לקרות
"הרשתי לך?"
היא שאלה
"ל..לא"
הבנתי שהיא כנראה עומדת להתעלל בי שוב וקיוויתי שזה יהיה בחדר הקבוע,שם התקנתי את המצלמה.
"את יודעת מה מגיע לך על זה?"
היא שאלה בקול תמים לכאורה.
"עונש!"
היא ענתה בעצמה כשראתה שאני לא עונה לה וקולה הפך לתקיף ומאיים.
היא גררה אותי לחדר והוציאה את השוט מהארון.
"החלטתי שנעשה לך ולשוט פגישה שוב."
היא אמרה ואני שתקתי.
היא חשפה את גבי החבול מכל המלכות שהיא כבר נתנה לי,זרקה אותי על הרצפה והחלה להצליף בבשר החרוך.
"אחחח",היא נאנחה בתענוג,"איזה כיף זה לחזור לתחביבים ישנים.התגעגעתי לזה.למרות שעשיתי את זה לפני כמה ימים,עדיין התגעגעתי.חכי כאן שנייה."
נשארתי במקומי,כורעת על הרצפה,נאנקת מכאב ומתנשפת.החבלות בגב פשוט שרפו,כאילו הן עולות באש ולא יכולתי לשאת באב יותר.הרגשתי שדם ניגר מהן ונוזל על גבי.נשכתי את השפתיים,מתאמצת לא להשמיע קולות נוספים כי זה רק יגרום לה להרביץ לי יותר.
אחרי משהו כמו שלוש דקות היא חזרה ונעמדה מאחורי,ליד גבי.
"הבאתי משהו שיעזור לך להקל על הכאב."
היא אמרה בערמומיות.היא פיזרה מעיין אבקה על גבי והרגשתי שהפצעים פשוט צורבים,כאילו היא מצמידה גפרור דולק אל גבי.
צרחתי בכאב,ממהרת להשתתק ולא לתת לה את התענוג הזה.
"נו,עזר?"
היא שאלה
"לא."
פלטתי בנשיפה,ממהרת לנשוך את שפתי שוב כדי לא להוציא שום אנקת כאב.
"תנחשי מה זה?"
"לא יודעת."
פלטתי בהתנשמות כבדה
"זה מלח."
היא אמרה כאילו זה דבר יומיומי שאין בו עיניין,כאילו היא מספרת לי שהשמש זורחת.
"חשבתי שזה יהיה אירוני בגלל המשפט 'זרה מלח על הפצעים'.אני שונאת את כל הפתגמים האלה שמרמזים על משהו אחר,עכשיו יש לזה גם פן פיזי."
היא אמרה וחיוך התפשט על פנייה אני חושבת שצריך לשלוח אותה לבית משוגעים,לטיפול פסיכיאטרי,לא לבית כלא.
"בואי נצליף בך טיפה שהמלח יספג ואז אני אשחרר אותך."
היא אמרה והרימה את השוט המצופה בדם מהרצפה,ממשיכה להצליף בי עד שגבי נהפך שוטט דם.
"את יכולה ללכת עכשיו."
היא אמרה אחרי הרבה הצלפות.
"רק תשטפי את הגב,את לא רוצה שיראו את הדם."
היא אמרה וקרצה לי כאילו היא נותנת לי טיפ של אם-בת.היא החלה לצחוק,מעבירה את ידה בעונג לאורך כל השוט כך שידה נצבעה אדום.
תגיבו ותדרגו!!!