החתכים הראשונים שלי-פרק 20-מוקדש לדני פריקי 1D yaelis SBWאנונימית DIANA גל שירני

אני מצטערת שלא העלתי פרק לסיפור כמעט שבועיים!!! מקווה שתהנו מהפרק!
פרק 20
נמ של(=שלי)
אחרי הליכה של 10 דקות בערך כבר הייתי אצל זואי.השעה הייתה רק שלוש וחצי ככה שהייתה לנו חצי שעה לפני שהשוטרים יגיעו.שכבנו על המיטה בחדר שלה ודיברנו,פשוט מדברות,כמו שהיינו עושות לפני שהיא גילתה מה באמת קורה אצלי בבית,לפני שהיא גילתה ש'אמא' שלי מתעללת בי.
מוזיקה התנגנה ברקע מהמחשב הנייד של זואי.אני ישבתי,כשגבי שעון על הקיר,והיא שכבה כשראשה על ברכיי.ציירתי עיגולים על כף ידה תוך כדי שדיברנו על כל מני דברים ראנדומלים כמו שירים חדשים שיצאו,בגדים ודמי לובאטו.אם אתם שואלים את עצמכם למה דווקא דמי לובאטו אז זה בגלל שהיא האיידול שלי.אני פשוט מעריכה אותה כאדם-היא עברה קשיים בחיים,לא אותם קשיים כמוני אבל עדיין,והיא השתקמה מהם והגשימה את החלום שלה.למרות הכל,או אם לדייק-בגלל הכל,היא הפכה לאישה חזקה.ואני מקווה יום אחד שכשאני כבר אוכל לעמוד בזכות עצמי,בלי 'אמא' שלי אז גם אני אוכל להגשים את החלום שלי-כמו שהיא עשתה.
התחביב שלי זה לאפר ולהתאים בגדים.תמיד רציתי להיות מאלה שעומדות על סט צילומים ומנהלות את הכל-להלביש את כולם,לאבזר,לסדר את השיער,לאפר,לעצב את המקום,להעמיד את כולם איך שאני רוצה,להציע רעיונות מגניבים לצילומים.אני באופן כללי מאוד אוהבת לעצב-בגדים,מקומות,הכל.ואני מקווה שיום יבוא והחלום הזה יתגשם.תמיד כשאני חושבת על זה קול קטן באחורי ראשי צועק לי שהחלום שלי לא יתגשם,צועק "איזה סיכוי כבר יש לך?!" אבל אני קוברת ומשתיקה את הקול הזה,מחזירה אותו למקום אליו הוא שייך באחורי ראשי;מנסה לחשוב בצורה אופטימית,אתם יודעים איך אומרים-'לפעמים חלומות מתגשמים'.אני מווה שאני אהיה אחת מאלה שמתגשם להם החלום.
חוץ מזה,אני אוהבת לשמוע את השירים של דמי כשקשה לי וכשאני נשברת-הם מחזקים אותי,מטעינים אותי מחדש כמו רובוט שמחברים אותו לחשמל וזו עוד אחת מהסיבות הרבות שבגללן אני אוהבת את דמי.
הזמן המשיך לעבור כשאנחנו מדברות ומדברות בלי הפסקה-צוחקות,מתבדחות ופשוט מעבירות את הזמן בכיף,כמו אחיות אמתיות.
"שלי! זואי! השוטרים הגיעו-רדו!"
נשמע קולה של אליס,אמא של זואי.
אני וזואי קמנו מהמיטה,יורדות למטה במדרגות.
"שלום,אני השוטר אלכסנדר.את שלי?"
הוא שאל והצביע עלי
"כן."
השבתי
"שמעתי עלייך הרבה,"הוא אמר,"אבל עכשיו אני מעדיף לשמוע עליך ממך."
"טוב."
חצי עניתי חצי שאלתי.
התיישבנו לשולחן בסלון-אני,זואי,ג'ון ואליס(ההורים של זואי),והשוטרים-אלכסנדר ועוד אחד שלפי התגית שהייתה על מדיו שמו הוא מייקל.
אליס,גון וזואי לא התערבו בשיחה.הם נתנו לי לספר את הסיפור שלי.כמו שסיפרתי להורים של זואי-סיפרתי להם (לשוטרים) רק את הסיפור,העובדות בשטח ולא את הרגשות שלי לגבי הכל.
סיפרתי להם הכל-שהמשפחה שלי תעללת בי ומתאכזרת אלי אבל מוודא שלא יראו את זה כלפי חוץ,שאמא שלי מכה אותי ומרעיבה אותי.אפילו הראתי להם את הגב שלי-את העור המצולק,את הבשר החרוך,את גוני הסגול-שחור-כחול שצבעו את גבי,את החבורות שלא מחלימות ונעלמות כי תמיד מתווספות חבורות חדשות.
סיפרתי להם איך זה התחיל-שמאז שאני זוכרת את עצמי אני רבה עם כל המשפחה שלי.שזה התחיל מריבים קטן והתפתח והתפתח-כמו כדור שלג מתגלגל.שהריב בדרך כלל מתחיל מדבר קטן ומתפתח ומתפתח עד שהוא יוצא מפרופורציה.
כשאני חושבת על זה,תוך כדי שאני מדברת עם השוטרים וממשיכה לגולל בפניהם את סיפור חיי,אני בכלל לא יכולה לקרוא לה 'אמא' ולא רק בגלל כל מה שהיא עושה לי אלא גם בגלל שמאז שאני זוכרת את עצמי לא היה לי איתה אפילו רגע אחד אמהי אמיתי,רגע של אמא ובת.אף פעם לא היה לי איתה קשר,כימיה.לא הייתה לי איתה שיחה אחת אמיתית שאנחנו פותחות את הלב,שיחה שבה היא לא ירדה עלי או קיללהנ אותי או השפילה אותי או הכתה אותי או הרעיבה אותי.לא חלקנו רגעים מיוחדים,רגעים טובים,רגעים אוהבים ואין לי אפילו הרגשה של אמא ממנה,לא הרגשתי שהיא אמא שלי אפילו שנייה אחת בכל חיי.וזאת אחת הסיבות שבגללה אני לא יכולה לקרוא לה באמת אמא,שבגללה אליס היא אמא שלי.
המשכתי לספר להם את הסיפור אבל לא סיפרתי להם שזה מגיע למצב שיש לי מחשבות על לחתוך את עצמי ועל התאבדות ולא סיפרתי להם שלפעמים אני חושבת שאם אני אתאבד זה יפתור את הבעיה בשביל המשפחה שלי ואני מתכוונת שאני הבעיה וככה הם יפתרו ממני-ככה אני אפתור אותם מעצמי,ושאני חושבת שזה ישמח אותם,שאני חושבת שאם אני אתאבד אמא שלי תשמח-שתרד לה אבן מהלב…שאני חושבת שככה טוב יותר-ככה העולם יהיה טוב יותר….לא סיפרתי להם שאני מרגישה כאילו הם,'המשפחה שלי', מורידים אותי למטה-כאילו הם שמים לי רגל-רוצים שאני אפול.
סיפרתי להם שהבעיה האמתית היא אחותי הקטנה-אן,היא בת 12 וחצי.שכמעט כל הריבים מתחילים ממנה,שהיא מזייפת בכי ומתבכיינת ומתלוננת וההורים שלי-בעיקר אמא שלי-עושים אפליות והם תמיד לטובתה,גם אם אני צודקת הם לטובתה-הם אף פעם לא יהיו לטובתי…הם אפילו לא ישמעו את כל הסיפור-את מה שיש לי להגיד-את הצד שלי-הם אוטומטית יאשימו אותי ויאמינו לה!וכשאני אומרת לאמא שלי שהיא עושה אפליות-היא צוחקת לי בפרצוף…..היא מקללת אותי כל הזמן והיא אפילו זרקה עלי פעם נעליים-
היא כמעט שברה לי על הראש מקל של מטאטא…..
סיפרתי להם על ההרעבות,על זה שהיא נועלת את ארונות המטבח ואת המקרר.על ההצלפות ועל העמדת הפנים שהכל בסדר.סיפרתי להם רק עובדות,לא את הרגשות שלי,לא את המחשבות שלי.
זואי החליפה איתי מבטים כשהשתתקתי אחרי שסיימתי לדבר-היא כנראה חשבה אם לספר להם על החתכים שלי אבל בסופו של דבר היא החליטה שלא.
הם לא נראו המומים או בשוק כנראה כי הם שמעו את כל זה כבר מאליס.הם פשוט רצו לשמוע את זה גם ממני,לאשר גרסה או משהו.הם הקליטו את כל השיחה,את כל הסיפור.
אם לומר את האמת,למרות שזו פעם שנייה כבר שאני מספרת את זה,זה עדיין לא קל לי ואני לא מצפה גם שיהיה.זה ממש קשה לדבר על זה,לספר לאנשים זרים את הסיפור שלי,הסיפור על חיי הכאובים.אבל עם כמה שזה קשה וכואב זה גם משחרר כמו בכי טוב.
תגיבו ותדרגו!!!