החתכים הראשונים שלי-פרק 17-מוקדש לדני 1D yaelis SBWֹׂׂׂאנונימית DIANA גל שירני

למקרה שאתן לא זוכרות הקיצור של S.B.W.J.B בהקדשות ובכלל הוא SBWֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱ!!!!!!!!!
סוף הפרק הקודם-פרק 16
נמ זואי
לפני שפתחתי את דלת חדרי להורי היא (שלי)לקחה עוד כמה נשימות עמוקות והכינה את עצמה לבאות.
פתחתי את הדלת הנעולה בתנופה.שני הורי נגלו לעיני ועל פרצופיהם הופיע ארשת (הבעה) המומה.
"מה…מה קרה כאן?" אבי שאל בעוד שאמי שאלה "מה קרה לכן?"
"זה סיפור ארוך"
נאנחתי
"אז כדאי שתתחילי לספר אותו"
אמרה אמי ברכות.

פרק 17
נמ שלי
ירדנו למטה והתיישבנו סביב שולחן האוכל.אמה של זואי,אליס,מזגה לנו לשתות והניחה על השולחן קערה עם וופלים ושוקולדים וחטיפים.
"אתן רוצות לבפר לנו מה קרה?"
אביה של זואי,גון,שאל
"את האמת,לא כל כך."
זואי ענתה בהתחכמות
"תקשיבי זואי,אני לא צוחק.על מה היו כל הצעקותממקודם?מה קרה?"
זואי הגניבה לי מבט מודאג ואני הנהנתי לה בראשי כאות להסכמה שאני מאשרת לה לספר להם.אני לא רוצה לסבך אותה בצרות אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילי.
היא סיפרה להם שראתה את הסימנים על ידי ועל גבי והייתה חייבת לברר מי עשה לי את זה.אני המשכתי אותה ואחרי לחיצות רבות מצידם סיפרתי להם הכל-שזה אמא שלי עשתה לי את זה,שהמשפחה שלי תעללת בי ומתאכזרת אלי אבל מוודא שלא יראו את זה כלפי חוץ וסיפרתי להם איך זה התחיל-שמאז שאני זוכרת את עצמי אני רבה עם כל המשפחה שלי.שזה התחיל מריבים קטן והתפתח והתפתח-כמו כדור שלג מתגלגל.שהריב בדרך כלל מתחיל מדבר קטן ומתפתח ומתפתח עד שהוא יוצא מפרופורציה.
לא סיפרתי להם שזה מגיע למצב שיש לי מחשבות על לחתוך את עצמי ועל התאבדות
ושלפעמים אני חושבת שאם אני אתאבד זה יפתור את הבעיה בשביל המשפחה שלי ואני מתכוונת שאני הבעיה וככה הם יפתרו ממני-ככה אני אפתור אותם מעצמי,ושאני חושבת שזה ישמח אותם,שאני חושבת שאם אני אתאבד אמא שלי תשמח-שתרד לה אבן מהלב…שאני חושבת שככה טוב יותר-ככה העולם יהיה טוב יותר….
לא סיפרתי להם שאני מרגישה כאילו הם מורידים אותי למטה-כאילו הם שמים לי רגל-רוצים שאני אפול.
סיפרתי להם שהבעיה האמתית היא אחותי הקטנה-אן,היא בת 12 וחצי.Aכמעט כל הריבים מתחילים ממנה,שהיא מזייפת בכי ומתבכיינת ומתלוננת וההורים שלי-בעיקר אמא שלי-עושים אפליות והם תמיד לטובתה,גם אם אני צודקת הם לטובתה-הם אף פעם לא יהיו לטובתי…הם אפילו לא ישמעו את כל הסיפור-את מה שיש לי להגיד-את הצד שלי-הם אוטומטית יאשימו אותי ויאמינו לה!וכשאני אומרת לאמא שלי שהיא עושה אפליות-היא צוחקת לי בפרצוף…..היא מקללת אותי כל הזמן והיא אפילו זרקה עלי פעם נעליים-
היא כמעט שברה לי על הראש מקל של מטאטא…..
סיפרתי להם על ההרעבות,על זה שהיא נועלת את ארונות המטבח ואת המקרר.על ההצלפות ועל העמדת הפנים שהכל בסדר.
סיפרתי להם רק עובדות,לא את הרגשות שלי,לא את המחשבות שלי.
הם נראו המומים,בשוק.ראיתי בעינהם את הדבר שממנו פחדתי יותר מכל-רחמים.ראיתי אפילו שעינה של אליס,אמה של זואי,בורקות מדמעות.
כשסיימתי לדבר השפלתי את ראשי ראיתי מישהי נעמדת וזיהיתי את נעליה של אליס (אמא של זואי).היא חיבקה אותי ולחשה לי תוך כדי לאוזן "הכל בסדר,אנחנו נעזור לך,הכל יהיה בסדר."
תגיבו ותדרגו!!!!!!!!!!