החתכים הראשונים שלי-פרק 14-מוקדש לאנונימית DIANA דני גל שירני USER SBW 1D yaelis

סוף פרק 13
נמ שלי
הקפתי את שורש ידי המינית-היד שחתכתי(אני לא זוכרת איזה יד היא חתכה אז זרמו)-מקיפה סביבם את אצבעות ידי השמאלית ומהדקת אותן חזק חזק עד שפרק ידי הימנית הלבין והמקום צרב.
היא משכה את ידי וניסתה לקלף ממנה אתאצבעותי.
היא כמעט הצליחה ותוך כדי כך סרטה את ידי והחתכים החלו לדמם-צורבים ושורפים את עורי .
"את עשית את זה?"
היא שאלה ברוך ושיחררה את ידי כשראתה את הדם
"לא-סתם נחתכתי"
עניתי וטעם השקר צרב את גרוני כמו חומצה.
כבר נמאס לי לשקר,להסתיר את כל מה שעובר עלי,את כל הסבל שלי,את הכאב.
היא הושיטה לי טישו ואני הספגתי בו את הדם.

פרק 14
נמ זואי
החלטתי לעזוב את זה בנתיים.אני אדבר על זה עם ההורים שלי והם כבר ידעו מה לעשות-אולי לפנות למשטרה,ליועץ,לפסיכולוג.
התיישבתי על המיטה והיא התחילה להוריד את האיפור מפני.כשהיא הסתובבה כדי לזרוק את הצמר גפן לפח החולצה שלה עלתה מעט וחשפה את גבה התחתון.השתנקתי.כל גבה היה צבוע בגווני כחול-סגול-שחור,מלא בחבורות וצלקות.
"מה…מה זה?מי עשה לך את זה?"
לחשתי בתדהמה שהפכה לצעקה עצבנית.
אין מצב שהיא עשתה את זה לעצמה,מישהו היה חייב לעשות לה את זה.אבל מי?
זה היה נראה כמו משהו שמעשה במשך תקופה ארוכה-כמה חודשים,אולי אפילו שנים.משהו שנעשה שוב ושוב.לא נראה לי שמשהו בבית הספר עשה לה את זה,הייתי שמה לב.אז מי זה?
היא שמה לב שחולצתה עלתה ומשכה אותה במהירות למטה.
"זה…זה כלום"
היא אמרה בחשש
"שלי,את יודעת שאת יכולה לספר לי הכול.
אני מכירה אותך כבר כמה שנים,עלי את לא תצליחי לעבוד,את ל א תצליחי לשקר לי"
לחשתי

נמ שלי
באותו רגע שהיא אמרה את זה ישר עברה לי בראש המחשבה-זה מה שעשיתי עד עכשיו.אני משקרת לה,לחברה הכי טובה שלי-החברה היחידה שלי,כבר שנים.פשוט עד כ=עכשיו היא לא עלתה על זה.שנים שאני כבר חייה עם השקר האיום של חיי-שנים!שנים של סבל,של כאב,של עינויים.שנים של שקר,שכל חיי היו שקר אחד גדול.
אומרים שכשאתה משקר לאנשים הכי קרובים אליך ולא מסוגל להגיד להם את האמת אתה כבר לא מסוגל להגיד את האמת גם לעצמך,וזה כל כך נכון.שנים שאני משקרת לשלי ולמשפחה שלה,לאנשים שיקרים לי יותר מהמשפחה הביולוגית שלי והשקר הזה כבר הפך באיזשהו מקום לאמת בעיני,לשגרה-שגרה מעוותת.לקום בבוקר ולהתנג בסביבת אנשים כרגיל,כמו נערה מתבגרת טיפוסית ואז להגיע הבית-להצלפות,להרעבות,להתעללויות.הדבר הזה-דבר לא תקין ולא נכון,הפך כבר לשיגרה בעיני-וזה,זה החלק הגרוע ביותר.
"אני לא משקרת לך!"
צעקתי על זואי-הבן אדם היחיד,חוץ מהוריה,שדואג לי ורוצה רק בטובתי.
"אני לא משקרת לך.."
לחשתי בקול רועד ושבור כשדמעות מציפות את עיני.
תגיבו ותדרגו!!!!!!!!!!