החתכים הראשונים שלי-פרק 11-מוקדש לשירני DIANA דני גל אנונימית USER SBW 1D yaelistyles אות קין SHIRAZ

פרק 11
נמ של (=שלי)
וידאתי שהחולצה מסתירה את כל הסימנים על גבי.
אספתי את שערי לקוקו גבוה.
שמתי צמידים שמסתירים את החתכים שבידי.
לקחתי את הפאלפון שלי ויצאתי ברגל לביתה של שלי.
היה די נעים ולא היה חם מדי ככה שהיה די נחמד ללכת ככה ברגל.
הגעתי לבית של שלי ואמא שלה-אליס פתחה לי את הדלת.
"היי שלי יפה
מה קורה?
איך את?"
היא אמרה כשחיבקה אותי-כמו שכבר אמרתי היא ממש כמו אמא בשבילי.האמא שמעולם לא הייתה לי.
כשהיא חיבקה אותי הרגשתי את גבי שורף-הצלקות לא נעלמות,"אמי" לא נותנת להן להעלם.כל פעם שהחבורות הופכות לצהבהבות היא מכהנ אותי שוב ועל גבי מופיעות חבורות וצלקות חדשות והוא (הגב שלה) נצבע שוב בגווני כחול-סגול-שחור.
"אני בסדר
איך את?"
אמרתי משקרת-כמו תמיד.
אם אתם מגדירים את מצבי כבסדר אז יש לנו בעיה עולמית.
מכים אותי,מרעיבים אותי,מתעללים בי וכלפי חוץ גורמים לזה להראות כאילו הכל בסדר,כאילו אנחנו משפחה נורמלית ואוהבת-מה שאנחנו ממש לא.זה שקר אחד גדול שאני מקווה שיתפוצץ כבר,שיתפוצץ להורי בפנים.כי אני לא יכולה להחזיק את זה יותר,אני לא יכולה למתוח את זה עוד זמן,אני חייבת לשחרר כבר את העול הזה ממני.
"אני בסדר.
בואי תיכנסי"
היא ענתה
"הו,שלי.כמה זמן לא ראיתי אותך.
איך את?"
גון-אבא של זואי,האבא שלי, שאל.
"אני בסדר,כרגיל."
עניתי.
החלק הראשון של המשפט היה שקר-ברור לכם כבר עד כמה אני לא בסדר,עד כמה רע לי.אבל החלק השני היה לגמרי נכון-אני כרגיל-תקועה באותו מצב-השגרה,שגרה שרע לי בא,בסביבה שחונקת אותי ומדכאת אותי ואת הרצונות שלי.
רק כשאני נמצאת עם משפחת ריבר,המשפחה של זואי,או עם זואי, אני מרגישה שמחה,מאושרת,פתוחה,נורמלית ולא כמו שאני מרגישה כשאני בביתי עם "משפחתי" הביולוגית-עם משפחת ריבר אני מרגישה אני,אני האמיתית.
איתם ובמיוחד עם זואי אני יכולה להיות מי שאני ולעות מה שאני רוצה ולהגיד מה שאני רוצה ואת הדעות שלי.
וכשההורים של זואי מתקשרים "להורים" שלי ואומרים להם שאני ילדה נפלאה ומקסימה ה"הורים" שלי אומרים כן,כן וכל מני כאלה ואחרי שהם מנתקים את השיחה "אמא" שלי מתחילה לצחוק ולהגיד בזלזול "ילדה נפלאה עלק.הם משוגעים" ולצחוק ו"אבי" מצטרף אליה.אבל התגובות שלו פחות חריפות משלה,כאילו הוא עושה את זה בעל כורכו,באילוץ,כאילו הוא עושה את זה כי הוא חייב.
"איך אתה?"
הוספתי ,שואלת את גון ,אביה של זואי ואבי,לפחות מבחינה סנטימנטלית (רגשית).
"אני בסדר גמור,ממש מצוין,תודה"
הוא ענה מחייך.
זואי ירדה במדרכות וחיבקה אותי. החיבוק שלה צרב בגבי אבל הסתרתי את הכאב-כמו שאני תמיד עושה בסביבת אנשים שהם לא "המשפחה" שלי-משחקת-מסתירה את תחושותי האמיתיות,את הכאב שלי ואת מה שקורה לי "בבית".
אני כנראה משחקת את זה כל כך טוב כי אף אחד עוד לא עלה על זה שזה משחק,שבכל שקר,שאני סובלת-והרבה.אני מקווה שמישהו יעלה על זה בקרוב כי זה רק מחריף ונהיה גרוע יותר ויותר ובקצב הזה אני לא אחזיק מעמד ואני אשבר,אני לא אשרוד.
ממש מגיע לי אוסקר על המשחק שלי.
תגיבו ותדרגו!!!!!!