החיים של… פרק שני+הודעה חשובה

התיאור של מאיה (ליאם) :
תיאור חיצוני: שיער חום ככה וחלק עם קצוות בלונדיניים, עיניים ירוקות, גבוהה, רזה.
אוהבת: טבע, טיולים, לצייר, שופינג, מוזיקה, לנגן על גיטרה אקוסטית ופסנתר, לבשל.
לא אוהבת: להתלכלך, לריב ומתמטיקה -.-
אופי: נחמדה, טובת לב, ביישנית, לוקחת דברים בקלות :)
סוד: אממ.. אבא שלה נפטר מסרטן (לא היה לי רעיון יותר טוב)

התיאור של אביה (זאין) :
גיל : כמו כולם
תיאור חיצוני : שיער שחור חלק וארוך בקצוות מחומצן לבלונדיני , עיניים חומות , גובה ממוצע , רזה
אופי : מצחיקה , רגישה אבל היא אך פעם לא תראה את זה , מחייכת המון , יכולה להיות קשוחה כשצריך , לא וותרנית , נלחמת על מה ששוב ואף פעם לא מוותרת , מאמינה במטרה , אוהבת לישון , חולה על שופינג , חולשה ללקים ועקבים , מכורה לאייפון ….
אם צריך עוד תוסיפי לפי מה שבא לך …
סוד – כשהייתי קטנה הוריה מתו בתאונת דרכים והיא עברה למשפחה אומנת שהיו שונאים אותה ולא מטפלים בה כמו שצריך , היא ברחה מהם בגיל 16 והכירה את זאין , קשה לה להיפתח לאנשים ….

היוש אנשים!
טוב אז אני מתחילה את הפרק השני מתוך עשרה, גם פה מי שרוצה יכולה לרשום לי תיאור אחר כמובן ואני אוסיף אותה בפרק 3, אבל יש לי מקום רק אצל לואי וליאם, ויכול להיות שגם ג'סטין אבל הארי, זאין ונייל תפוסים כבר אז סוריייי…
טוב מתחילה:

פרק 31
*לואי*
-השעה 14:53, בווילה של הבנים ליד הברכה-
ישבנו כולם בכיסאות נוח, כולם מסתכלים על השקיעה, ורק זוהר, אביה ומורן זוללות באלגנטיות קערה עם חתיכות של מלון ונהנות מכל רגע… חבל שעוד מעט כל הרגעים האלה יגמרו…
"אז… מה באלכן לעשות מחר?" זאין שאל וחיבק את אביה, הם כאלה מושלמים ביחד… אבל הבשורה נפלה עליי, אני היחיד שיודע ואני היחיד שאמור לבשר להם את זה.
"טוב, לפני שאתם מתחילים לחשוב על מה עושים מחר אני צריך לומר משהו." אמרתי, אף אלד לא רגיל לראות אותי רציני אז כולם השתתקו והקשיבו לי.
"אני צריך לבשר משהו, הוא לא נעים לכולנו וגם אני קיבלתי שוק כששמעתי. זה… זה קשור ללהקה ל'וואן דיירקשן'. אבל זה ישפיע גם על הבנות." אמרתי, זוהר התקרבה אליי מעט והסתכלה בעיניי הטורקיז שלי. "מה קרה, לו?" היא נשמעה כמו ילדה קטנה, ואיך אפשר לשקר לילדה כלכך מושלמת ומדהימה כמוה? היא שינתה את חיי, לא אוכל לעשות לה את זה, אבל אני חייב.
"אנחנו… יוצאים לסיבוב הופעות בכל בריטניה בשבוע הבא." אמרתי ומיד אותו הגוש שוב חסם את גרוני, לא יכולתי לדבר ומסך הדמעות נפתח והן התפזרו לכל עבר, כולם נדהמו וגם הארי ומאיה מיד התחילו לבכות, כל השאר היו בשוק ואני לקחתי טישו מחבילה שהייתה לידי, הכנתי אותה כי ידעתי שאני הולך לבכות, אז היא הייתה מאוד שימושית.
"מי אמר? מי אמר שאנחנו עוזבים את הבנות? אף אחד לא יגיד לי את זה!" ליאם אמר וחיבק את מאיה, אני מודע לכמה שהם נקשרו כמו כולם, כולנו נקשרנו אחד לשני, ואני נקשרתי לא רק לזוהר אלא לכל הבנות… לא רציתי לעזוב אבל זה חלק מהעבודה. זה קשה. לכולנו זה היה קשה.
"אבל… מי תכין לי פנקייקים על הבוקר?" נייל שאל וכולם הסתכלו עליו… "ומי יעיר אותי בנשיקה על השפתיים אם אני נרדמת באמצע הסרט?" מורן שאלה וחיבקה את הארי שניגב דמעה, העברתי לו טישו וכולם ישבו שם בשקט, עד שנשמע קול קטן, משהו רוטט. "זה הטלפון שלך, זאין." אביה אמרה בעוד היא מנגבת דמעה. זה עצוב לנו להיפרד אחד מהשני, אני מרגיש ככה ואני בטוח שכולם.
"הלו?" אמר זאין, הוא הסתכל על הצג, ראה את המספר ושם על ספיקר. "זה סיימון." הוא אמר ולכולנו פתאום היה מה לומר, אפילו לכמה מהבנות.
"כבר בישרו לכם את הבשורה המשמחת? לואי?" הוא שאל, לא יכולתי לדבר אבל נייל דיבר במקומי. הוא אמר את מה שכולם רצו.
"כן סיימון, בישרו לנו אבל אתה לא נתת לנו להגיד מה אנחנו חושבים. אנחנו לא נוסעים. לא זזים מפה אפילו מילימטר!" הוא אמר, חטף לזאין את הטלפון וחייך לנוגה, היא חייכה אליו בחזרה. "ביי ביי!" הוא אמר וניתק את השיחה.
"אתה יודע שאנחנו חייבים לצאת…." הארי דבק למציאות ומשך את נייל איתו.
"כן, אבל זה גורם לי להרגיש טוב כשאני חושב ש – סירבתי לסיימון. זה כיף!" הוא אמר וכולנו צחקנו.
-כעבור שעה וחצי-
*מורן*
"אני לא מאמין.. יש לי רק עוד שבוע איתך" הארי אמר, לא רציתי שהוא ישקע בבאסה אז ניסיתי לעודד אותו.
"זה בסדר, זה לא שאתה שוכח ממני ולעולם לא נתראה… יהיה בסדר." אמרתי לו, הוא נשק ללחיי ופניו נהיו מודאגים, כנראה מעוד בעיה שצצה. "ואם את תשכחי אותי? מה יקרה אז?" הוא אמר, לא היה לי מה לעשות אלא לפרוץ בצחוק.
"שאני – אשכח אותך?! השתגעת?! בחיים שלי לא!" אמרתי, התחלנו בסדרה שגרתית של נשיקות קצרות על השפתיים, הפה שלו ממכר שאין דברים כאלה, אז נשארנו שם גם אחרי ששמענו קריאה מלמטה לארוחת צהריים.
"נו מה יש להם…" שמעתי קול מאחוריי הדלת, מיד זיהיתי את הקול של ליאם וזאין, ורציתי לוודא שלא יכנסו עוד פעם ויפריעו לי ולהארי באמצע הנישוקים… "זאין וליאם אני מזהירה אותכם שלא תעזו לפתוח את הדל…." ניסיתי לומר, אבל הארי קטע אותי בעוד נשיקה ממכרת, הוא כזה מדהים (מסכימה לגמריייי!) אליי, אני לא מאינה שעוד שבוע אני לא אראה אותו כמעט לחצי שנה! זה אסון עולמי! "אנחנו באים!" הארי צעק, הוא הרים אותי מהמיטה כמו כלה וירד איתי למטה.
"קבלו את המלכה בתרועות ומחיאות כפיים!" הוא צעק מהמדרגות, כולם מחאו כפיים ושיתפו פעולה אבל כשהבנים ראו אותי הם אמרו דברים כמו "אה, זו סתם אחת" ו"מי זו בכלל?" אני הולכת להחזיר להם על זה ברמות…
*זאין*
"בואו כבר לאכול יא זוג מאוהבים!" קראתי להארי ומורן, הם כאלה… לחבק אותם! הם כאלה מתאימים ביחד! "אנחנו באים אתה יכול להרגיע את הטונים" מורן אמרה, אבל היא רק הלכה לסלון ולקחה כרית לבנה מהספה. "זה, על זה שאמרת שאני סתם אחת!" היא אמרה והרביצה לנייל בראש עם הכרית, ראיתי את הארי מתפקע מצחוק בצד וגם את לואי, אבל הוא הופתע כש… "וזה כדי שתדע מי אני!" היא צעקה עליו וגם לו הרביצה עם הכרית. "כאילו – אווץ'! לואי אמר כמו פקאצה, זה היה כלכך מצחיק שלא יכולתי להתאפק. אני וליאם שמתנו את הצלחות – 10 צלחות יפות ולבנות על השולחן, כולן עמוסות באוכל אבל של נייל הכי הרבה… כולם ישבו לאכול, לואי שפשף את הראש שלו מהמכה שאני משער שהייתה די כואבת, אבל כולנו אכלנו, היה די שקט בהתחלה עד שנשמעה דפיקה בדלת. "אני פותח!" הארי אמר וניגש לדלת, הוא הציץ בעינית ומיד חייך. "יש לנו אורחים!" הוא אמר ופתח את הדלת לרווחה, ראינו את שרית וג'סטין עומדים אחת ליד השני, שניהם מחייכים ושרית עטופה במגבת כשג'סטין עם חולצת הגלישה שלו, מחזיק את הגלשן שלו ומעט רטוב. "תיכנסו, אם אתם רוצים להתקלח או משהו אתם יכולים ל…" הוא רצה לומר, אבל שרית רצה לחבק את כל הבנות וג'סטין העביר כיפים בין הבנים, כשהגיע אליי נתתי לו כיף חזק וחיבקתי אותו, אנחנו די אחים כאלה.
"מה קורה? רוצה לאכול משהו?" שאלתי את ג'סטין, הוא אמר שלא אבל שהוא ישמח להתקלח, הוא עלה להתקלח ושרית גם התקלחה אחריו, שניהם יצאו הועברנו דחקות וקטעים עד הערב, שרית וג'סטין היו צריכים ללכת וכולנו הלכנו לישון, מתכוננים למחר.

-כעבור שבוע, הם אמורים לעלות על המטוס לפנות בוקר של היום למחרת אז הם עדיין בווילה אבל המזוודות כבר ארוזות והכול מוכן למחר-
*ליאם*
"אני כלכך מתרגש, אבל אני גם כלכך עצוב" אמרתי לבנים, עשינו אספה, כבר הספקתי להיפרד מהבית, אבל את זה עדיין לא עשינו. "אני יודע, זה קשה לעזוב את הבנות אבל הן יחכו לנו פה. זה רק חצי שנה, זה לא הרבה." נייל אמר, הוא נפרד מנוגה בקלות, לא קרה ביניהם כמעט כלום, אז לא קשה לו. אני עברתי עם מאיה תהליך מדהים, היא הבנאדם הכי חשוב לי בחיים ואני באמת לא רוצה לעזוב אותה, אני עושה את זה רק כחלק מהעבודה. לא כי אני רוצה. כי אני ממש לא! אז מה אם הן יחכו לנו בווילה שנחזור, כי זאין והארי שיכפלו להם מפתח? אני אוהב את מאיה, היא והבנות לא היו בבית, הן הלכו לבלות קצת כדי לשכוח מהעצב.
"מאיה מתקשרת אלייך." לואי אמר והושיט לי את הטלפון שלי. עניתי לשיחה. "מה אהובתי?" שאלתי אותה, ציפיתי לקולה המתוק, אבל קולה של אביה נשמע במקום. "ליאם, בואו אתה והבנים מיידי לבית חולים! עכשיו! אם אתה רוצה לראות את מאיה, כדאי לך לבוא לפני שהיא מתמוטטת פה! קדימה בואו!" היא אמרה וניתקה את השיחה, מה קרה למאיה?! נתקפתי בהלה!
"בנים בואו מיד לואי לך תתניע את האוטו מאיה בבית חולים! קדימה זוזו!" אמרתי, כולם נתקפו פאניקה, הארי לקח מפתח, לבית, לואי רץ להתניע את האוטו שלו ויצאנו תוך שתי דקות, הייתי בפחד לא נורמלי!
מה כבר יכול לקרות למאיה שלי?!
-אחרי שלוש דקות של נסיעה מטורפת, בלובי של בית החולים-
"שלום גבירתי אני מחפש את מאיה אוברמן בבקשה" אמרתי לה בעודי מתנשם ומתנשף מהריצה המשוגעת. "חדר מס'.. 213 בבקשה" היא אמרה, קלטתי את המספר ורצנו לשם, עד שמצאתי את החדר ראינו את מורן, נוגה, אביה וזוהר עומדות בפתח הדלת כחומה, ניסיתי לראות משהו מעבר ל"חומה" שלהן אבל הדלת הייתה סגורה. "מה קורה עם מאיה?! שמישהי תגיד לי!" הייתי באטרף, לא היה אכפת לי מכלום חוץ ממאיה. היא כל חיי. "היא קיבלה התקפי כאבים באמצע הקניות, רצינו לעזור לה אבל ראינו שהיא ממש לא מתקשרת אז לקחו אותה לבי"ח והיא נכנסה לפה, הרופא ביקש מאיתנו לא להיכנס וזהו. הדלת סגורה ומי יודע מה קורה בפנים." זוהר הסבירה, פחדתי אפילו עוד יותר. "כמה זמן אתן פה?" שאלתי, ניסיתי להיות רגוע אבל התקשיתי. "בערך רבע שעה, מחכות בחוץ." מיד נתקפתי בהלה. הכול חוזר אליי.
כל מה שקרה.
היא צעקה שאפסיק, אבל לא הקשבתי לה.
"המטופלת מבקשת שהאדם הכי קרוב אליה ייכנס לחדר, הוא ורק הוא." הרופא הציץ מהדלת ואמר, כולם פינו לי את הדרך ונכנסתי, דווקא יום לפני הטיסה, דווקא לאהובתי…
"מאיה" אמרתי וניגשתי לחבק אותה, אך הרופא עצר בעדי.
"מאיה היא… אני חושב שהיא רוצה לספר לך את זה לבד. אני אצא" הוא אמר ויצא מהחדר לחדרון צמוד והשאיר אותנו לדבר.
"ליאמו, אתה… זוכר את הערב הזה…? שהיינו טיפה חסרי מחשבה ו…" היא אמרה, נזכרתי בכל שנייה והנהנתי בראשי. "אני זוכר הכול. כל רגע קטן." אמרתי וחייכתי אליה.
"זה לא טוב ליאם." היא אמרה והתנשמה בכבדות.
"אז מה קרה לך? למה אני פה בעצם?"ש אלתי אותה בלחץ עצור, עמדתי לבכות מרוב פחד, להישבר כמו ילד קטן.
"אז… אני בהריון." היא אמרה, לסתי נפלה לרצפה ומחשבתי נקטעה.
לא ידעתי מה לומר לה.