Courage to dream -פרק 2-

“אני רוצה שתכירו את הבעלים של המקום. קנדיס וארצ’י,” דילן אמר והסתובבו אלינו זוג. היו להם פנים טובות. את זה יכולתי לראות מרחוק.
הרבה זמן שלא ראינו אנשים עם חיוך רחב כזה. במיוחד לא כשהוא מופנה אלינו.
"שלום לכן," קנדיס אמרה. קנדיס נראתה אישה אצילית. היא קצת הזכירה לי את אמא שלי לפני כל מה שקרה. כשעוד היינו משפחה אחת מאוחדת.
"זאת זואי, וזאת ליילה. פגשתי אותן ברחוב וחשבתי אולי הן יוכלו להישאר כאן קצת." הוא אמר. "אם הן ירצו כמובן. לפחות לאוכל."
"בטח, בשמחה. הבית שלנו פתוח לרווחה." ארצ'י חייך אלינו. צמצמתי את עיניי.
הבטתי מסביבי וחיפשתי את האינטרס שלהם. מה יוצא להם מכל הסיפור?
"בואו, המטבח זה שם." דילן הוביל אותנו אחריו. האולר עדיין בידי. לא אעזוב אותו לשנייה עד שאבין מה הסיפור כאן.
במטבח הייתה המולה. ישבו שם יותר מעשרה נערים ונערות. אני מודה שנרתעתי.
הם רבו ביניהם על האוכל ואפילו לא שמו לב שנכנסנו.
"אני מצטער על הרעש. ככה זה שחיים פה יותר מ-15 נערים ונערות." הוא אמר ומשך בכתפיו.
"תראו מה דילן הביא לנו היום. עוד ילדות רווחה." מישהו אחד אמר והסב את תשומת ליבם של שאר הנערים.
תוך שניות כולם הביטו בנו. שמרתי על איפוק. מה שאנחנו רוצות זה לאכול, לקחת את הארנק ולעוף מכאן.
"ג'ק תסתום את הפה שלך." דילן אמר "מצטער גם עליו. הוא יכול להיות אידיוט מדופלם כשהוא רוצה." הוא אמר והחטיף לג'ק מכה לעורף. אני לא יודעת למה הוא מרגיש צורך להתנצל על כל דבר. זה לא שאכפת לי.
"גם כשהוא לא רוצה." מישהי ענתה וכולם צחקו. "בואו שבו איתנו." היא אמרה ופינתה לנו שני כיסאות. ישבנו אני וליילה אחת ליד השנייה.
"אז מי אתן?" נער אחר שאל. לא הגבתי. נראה לי מיותר כל כך כל המשחק הזה כאילו אכפת להם מי אנחנו. כמו שלא אכפת לי מי אתם, לא צריך להיות לכם אכפת מי אנחנו.
הוא הביט בנו במבט לא ברור.
"אני ליילה, וזו זואי." ליילה ענתה לבסוף. ליילה לא נשרטה עדיין מהחיים כמוני. היא עוד בוטחת בבני אדם.
כל אחד הציג את עצמו בתורו. בזמן הזה דילן הגיש לנו צלחת עם האוכל.
ברגע שהאוכל היה מונח על הצלחת שלי לא שמעתי דבר.
"נראה שלא אכלתן הרבה זמן," דילן צחקק. הוא ניסה לשבור את האווירה הקרירה שיצרתי.
"האמת שלא אכלנו מאתמול בבוקר." ליילה הסבירה את פשר הרעב.
נראה היה שדילן בוחן אותנו. מנסה להבין את פשר הריחוק שלי, מנסה לקלוט מה האופי שלנו. אני לא אהבתי את זה.
"אז איפה אתן גרות?" ג'ק האידיוט המדופלם שאל.
התלבטתי מה התשובה שעלינו להגיד. כי בעיקרון- אם לא נשיג את הכסף- די אין לנו לאן לחזור.
"לא רחוק מפה. במוסד." לא הייתי צריכה לפרט את השם. יש רק מוסד אחד כאן באיזור והוא שלנו. מוסד לעבריינים צעירים.
קיוויתי שזה שאמרתי שאנחנו נמצאות במוסד זה ירתיע אותם והם יפסיקו לשאול אותנו שאלות ויתרחקו מאיתנו.
"באמת? גם אני ביליתי שם כמה חודשים." נער אחר אמר. פניי הוארו לפתע. "זה מקום נורא. איך ברחתן משם?" הוא שאל. הוא לא יצליח לחשוף את הנקודות הרגישות שלנו.
"לא ברחנו." אמרתי בקצרה.
"טוב, אולי ניתן להן קצת שקט? לא נראה לי שזה יזיק להן." דילן שאל. כולם קמו אחריו ויצאו מן המטבח. "כשתסיימו לאכול תוכלו להגיע אל הסטודיו. אם תרצו ללכת אחזיר לכן את השלל שלכן." הוא אמר ויצא גם הוא מן המטבח.
"זואי, תראי כמה נחמד פה." ליילה אמרה. "אולי נישאר כאן עוד קצת?" היא התחננה.
הבטתי בה במבט זועף. "ליילה תפסיקי להיות כל כך תמימה. את לא מריחה כאן משהו מסריח?" נזפתי בה. "דון רוסירו יחפש ויהרוג אותנו אם לא נחזור עד מחר עם כל הכסף. אני מתפלאת עלייך." אמרתי. לפעמים היא לא יודעת להסתכל על התמונה הכללית.
"אולי לא נצטרך לחזור. הם ידאגו לנ-" היא אמרה אבל קטעתי אותה.
"מספיק לדבר שטויות. בואי ניקח את הארנק ונלך מכאן. יש לנו יום ארוך היום." אמרתי ותפסתי בידה.
שוטטנו בבית מחפשות אחר הסטודיו.
הבית היה עם אנרגיות חיוביות- עד לרמת המחשיד. הכל העיד כאן על תקווה, חלומות, אושר. בדיוק ההפך הגמור מהקירות המתקלפים של מאיפה שהגענו.
נעצרנו על יד דלת שבקעה ממנה מוזיקה. הדלת הייתה פתוחה. הצצנו מה קורה שם.
דילן היה שם עם ג'ק ועוד נער 2 בנות. הם רקדו ושרו.
פעם כל שבת בבוקר אבא היה מעיר אותנו עם שירים. אני לוגן והוא היינו רוקדים וצוחקים בלי סוף.
לפעמים אני לא מאמינה שהימים האלו אינם.
התנערתי מן החלום והבטתי בליילה. "בואי." תפסתי את ידה ומשכתי אותה.
חזרנו חזרה אל הכניסה לבית.
ניצלתי את המצב שהם כולם עסוקים שם בלרקוד ולזמר. נכנסתי אל המשרד של קנדיס.
פתחתי את המגרה. לקחתי את הפלאפון שהיה שם, עוד טבעת, כמה שטרות שהיו במגירה שמתחתיה ואת השעון שהיה על השולחן.
מאמינה שזה עם הארנק ייחשב שלל רב בשביל שמר רוסירו יחוס על חיינו ולא יצליף בנו שוב.
לפתע הדלת נפתחה. דילן עמד בכניסה. הוא תפס אותי בשעת מעשה.
מבטו נראה מאוכזב. מה יש לו להתאכזב אם הוא לא מכיר אותי בכלל?
"תיתן לי לעבור." אמרתי ונעמדתי מולו.
חוק חמישי- לא להראות חולשות. אף פעם.
"אני לא נותן לך לעבור עד שלא תסבירי לי למה את היית צריכה לגנוב." הוא אמר.
"אתה מנסה לחנך אותי?" גיחכתי. באמת שהתאפקתי מלהתפרץ עליו.
"לא. אני מנסה להבין." הוא אמר פניו היו שלבות. אני מודה שזה בלבל אותי כל פעם מחדש. אין לי מושג למה הוא מצליח לשלוט בחשיבה שלי.
"אני צריכה להביא את זה למי שאחראי עלינו. אם לא- אני לא בטוחה שאני וליילה נחזור שלמות." מלמלתי. כעסתי על עצמי כל כך עכשיו. עברתי על חוק מספר 5. הראתי חולשה.
עכשיו הוא יידע להשתמש בחולשה הזו לטובתו.
"תישארו כאן, כך לא תהיי חייבת לחזור למי שאחראי עליכן." הוא אמר.
"הוא ימצא אותנו ויהרוג אותנו גם כאן." אמרתי. " מה האינטרס שלך שנישאר?" אמרתי. אני באמת באמת רוצה לדעת.
"אין לי שום אינטרס. נטו בשבילכן. כולנו פה היינו כמוכן. חלקנו יותר גרועים. תני לנו לעזור לכן." הוא אמר.
"אנחנו לא צריכות עזרה." הקשתי את ליבי כששוב נפלה בי ההבנה שאני יותר מדיי מראה חולשות.
הוא העביר את מבטו אל גופי. עיניו נעצרו בברך הפצועה שלי.
"הברך שלך, תני לי לפחות לטפל בה." הוא אמר עיניו מיואשות מהעקשנות שלי. הנהנתי ויצאתי אחריו.
הוא הוביל אותי שוב אל המטבח.
התיישבתי על הכיסא. הוא הביא את התיק עזרה ראשונה והתיישב למולי.
לא הוצאנו מילה מהפה. טוב שכך.
הוא גזר את המכנס הקרוע שלי כדי שיוכל לחבוש את המכה.
לפתע הוא חשף את הסימן של ההצלפה מהבוקר שהיה על ירכי.
"מה זה? ממה זה?" הוא שאל. פניו כואבות את הפציעה שלי.
"זה שום דבר." לא להראות חולשות. חזרתי על המשפט בראשי.
"ממה זה נגרם?" הוא אמר וניסה לגעת בזה. מנעתי ממנו כשהזזתי את רגלי.
"חגורה. היה בוקר קצת שחור במוסד." הסברתי בשקט.
"זה קורה לכן הרבה?" הוא שאל.
"רק בבוקר. כשמישהו מדבר." אמרתי. אני מבינה את המצב הבעייתי שלי שאני מתנחמת בכך שרק בבוקר אנחנו מקבלים הצלפות בחגורה ושבשאר היום לא.
"זואי, בבקשה אל תחזרו לשם. תישארו איתנו כאן. אתן לא תתחרטו. אני מבטיח." הוא אמר.
"אני לא יכולה. מר רוסירו יחפש אותנו." אמרתי.
"תישארו רק להלילה. תעבירי את הפצע הזה ואז תלכי. כשתהיי חזקה יותר. בבקשה. אם לא בשבילך אז בשביל ליילה. שתוכל לאכול כמו שצריך." הוא אמר. עיניו התכולות היו כל כך טובות ועדינות.
ניסיתי לחפש בהן את הסיבה שבגללה הסכמתי.