Courage to dream -פרולוג + פרק 1-

פרולוג-
כל לילה מחדש אני חולמת את החלום הזה. יותר נכון- הסיוט הזה. מאז שהגעתי לכאן לפני 8 שנים- אין לילה שהוא נותן לי מנוחה.
לפני 8 שנים עשיתי את טעות חיי כדי להציל את אח שלי. במבט לאחור, עדיף היה שלא יהיה חלק מהחיים שלי.
החיים שידעתי לא היו קלים. לא פשוטים עבור ילדה בת 10.
היינו משפחה קטנה וממוצעת.
אבא היה מוכר דגים פשוט ואמא הייתה עקרת בית.
אני ואחי לוגן, לא היינו צריכים יותר מדיי. היה לנו אחד את השני וזה היה מספיק.
בגיל 7 אבא נהרג בתאונת דרכים. מאז החיים שלנו השתנו.
לאמא לא היה קל לכלכל שני ילדים, במיוחד כששוק העבודה כל כך מסובך היום.
לאט לאט היא מצאה את עצמה במעגל הזנות. אחרי שנה של דיכאון עמוק- אני ואחי מצאנו אותה שוכבת באמבטיה ללא רוח חיים.
היא החליטה שהיא לא יכולה לסבול יותר את הנטל. אנחנו היינו הנטל.
תוך כמה חודשים מצאנו את עצמנו ברחוב.
הרחוב הוא לא מקום מאיר פנים לילדה ונער. בין לילה הפכנו להיות הצללים של הרחוב. ראינו את הצדדים החשוכים שבו. ראינו הכל. ראינו את הפחד, את המזל.
כל לילה אני הייתי נשארת בפינה שלנו והוא היה יוצא לעבוד.
הלילה ברחוב לא סימפתי לילדה קטנה, אבל ככה התרגלתי. התרגלתי לשבת בשקט, בחושך ולחכות לאחי שיחזור.
פעם אחת שאלתי אותו למה הוא עובד בלילה כל הזמן ולמה הוא לא יכול להישאר איתי וקיבלתי תשובה רותחת- 'זה מה שיש לנו כרגע זואי. את רוצה לאכול? תצטרכי להיות כאן לבד בלילה.' ויחד עם התשובה קיבלתי אולר, כדי שאוכל להגן על עצמי מבאי הלילה.
יותר לא שאלתי במה הוא עובד.
לימים התברר שאחי, כל עולמי- השתכר מסחר בסמים.
עד שיום אחד הוא נתפס.
*פלאשבק*
לוגן יצא לעבודה כמו בכל לילה.
אני נשארתי במקום, יד ימין אוחזת חזק באולר ויד שמאל בשוקולד שלוגן השיג לי. על שניהם הייתי חייבת לשמור מכל משמר.
באופן מפתיע, לוגן הגיע מוקדם. בידו שקית שחורה ועל פניו חיוך מאוזן לאוזן.
"זואי," הוא אמר וצבט את לחיי. "תזכרי את היום הזה. היום אנחנו נצא מכאן. היום אנחנו נתחיל חיים חדשים."
שמחתי בשמחתו. למרות שלא היה לי מושג מה הכוונה.
הוא קם ממקומו והלך לכיוון סמטה חשוכה.
מבלי ששמתי לב מצאתי את עצמי הולכת אחריו.
סקרנות זו אחת התכונות הבולטות בי. מעולם לא הצלחתי לעצור את הסקרנות שלי. והנה- ההזדמנות כאן מולי. לגלות במה אחי עובד.
התקדמתי בשקט אחריו, משתדלת להתמזג עם הצללים.
מרחוק ראיתי בחור רכוב על אופנוע מתקרב ופונה לאותה הסמטה שאליה פנה אחי.
בהמשך הרחוב איש וילד טיילו טיול לילי.
הבחור עם קסדת האופנוע העביר לאחי מעטפה בצבע חום ולו אחי העביר את השקית השחורה.
האיש עצר והתבונן בהם.
אני לא ממש הבנתי את סיטואציה, אבל הרגיש לי שמשהו לא טוב עומד לקרות.
"לוגן," קראתי לו כדי להזהיר אותו מהאיש ההוא.
לקח ללוגן כמה שניות לקלוט את המצב. גם לאיש.
האיש עם האופנוע ברח באותה השנייה ולוגן ניסה גם הוא, אבל האיש הוציא אקדח מכיסו האחורי.
האיש התברר כשוטר.
הבנתי שלוגן עשה משהו אסור. לא הבנתי מה.
השוטר ולוגן נאבקו. לוגן חבט בו וניסה להשתחרר כל עוד נפשו בו.
הילד נותר קופא במקומו. המום ומבוהל.
הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו. הרגשתי שמשהו קורה. הבטתי באולר שבידיי והחלטתי לעשות מעשה.
רצתי במהירות אל הילד והצמדתי את האולר לצווארו.
שמעתי את נשימתו של הילד נעתקת. תוך שניות הדמעות זלגו מעיניו. גם שלי.
"אם לא תשחרר את אח שלי אני אדקור אותו!" צרחתי את נשמתי באותן רגעים. האדרנלין מנתר בגופי ללא הרף. הנשימות נעשות מהירות וחדות.
כל הגוף שלי מוכן לפקודה לדקור אותו לטובת אחי.
השוטר הביט בי. לוגן כבר היה אזוק תחת הברך של השוטר שמונע ממנו לזוז.
השוטר הבין את המצב. הוא העיף את הרובה הצידה וקם מלוגן.
לוגן מביט בי המום.
הוא תוך שניות התרומם ורץ לכיווני.
ידי עדיין אוחזת באולר צמודה לצווארו של הילד. הוא ממשיך ליבב. הוא מרגיש את המוות.
העברתי את האולר במהירות על צווארו כדי לפצוע אותו ולעכב את השוטר מלרדוף אחרינו.
לוגן תפס בידיי והתחלנו לרוץ. השארנו את הילד מדמם שם מאחור ורצנו כמו שלא רצנו מעולם והדמעות זולגות על פניי כמו שלא זלגו מעולם.
לא הספקנו להרחיק לכת וכבר זוג שוטרים עצרו את מנוסתנו. כנראה שהשוטר הזעיק עזרה.
כשהגענו לרחוב אפשר לומר שעוד הייתי אופטימית. שאנחנו אבודים.
אבל ברגע שהסיטואציה הייתה שהשוטרים מכוונים אקדחים אלינו ואני ואחי מרימים ידיים בכניעה- ידעתי שהגענו אל הסוף.
*המשך*
אחי ואני היינו אמורים להגיע ביחד למוסד לעבריינים צעירים.
אחי תמורת שוחד הצליח לברוח מהמאסר. ידעתי שהוא ירוויח כסף, הוא יוציא את עצמו מהבוץ ויחזור בשבילי. ידעתי. הרי הוא כל עולמי ואני הוא כל עולמו.
בזמן הזה הספקתי לעבור הרבה לבד.
במקום הזה איבדתי את החלומות, את התקווה. חוץ מתקווה אחת- לוגן אחי.
תחילה התקבלתי למקום עם תמיכה של הרווחה, עטפו אותי במעטפת חמה. הרגשתי שאולי אני יכולה לפתוח כאן דף חדש.
השערים נסגרו, הרווחה נעלמה ונותר רק הרוע.
הסקרנות והחוצפה שלי הובילו לגילוח כל שערה שהייתה לי על הראש.
השיער שלי זה היה החוזק שלי. שם היה הביטחון שלי, שם היה מי שאני.
תוך רגעים קצרים נמחקתי. כבר לא הייתי אני.
הפכתי לאדם סגור, ללא רגש, ללא מחשבה.
גופה עם לב שפועם.
עד היום, 8 שנים מאז ואחי עדיין לא הגיע.
~פרק 1~
"לקום חלאות!"
התעוררתי מקול הצלפה על הרצפה מהחגורה של מר רוסירו.
התרגלנו להתעורר ככה כל בוקר.
לוקח לנו שנייה בדיוק לעמוד על הרגליים למשמע הקול הזה.
כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעמוד זקוף על יד המיטה שלנו כדי לא לקבל הצלפה מהחגורה.
ליילה נעמדה על ידי. רגליה רועדות והיא מחזיקה חזק בשולי השמלה שלי.
ליילה הגיעה לכאן תחילה עם אחותה הגדולה. אחותה ריצתה את עונשה והן נאלצו להיפרד. מאז אני ממלאת את התפקיד.
אדון רוסירו הביט בנו במבט נגעל כמו שמסתכלים על עכברושים בביוב.
האמת, שאני חושבת שעכברושים חיים הרבה יותר טוב מאיתנו.
"היום, אתם תלכו לרחוב ותביאו לי משם כמה שיותר שלל." הוא אמר. הפרצוף החמדן שלו. כל כך הרבה פעמים רציתי לירוק בפניו. חבל שהעונש הלא ידוע על המעשה הזה יכול להיות קרוב למוות.
"אבל אנחנו לא נאכל ארוחת בוקר?" ליילה שאלה. את ארוחת הערב של אתמול לא קיבלנו, כעונש. זה כבר יהיה כמעט 20 שעות שלא נאכל.
הילדה הזו כל כך תמימה. תמימה ומסכנת את עצמה.
חוק ראשון- בחיים, אבל בחיים אל תגיב.
דון רוסירו הביט בה. הוא הצליח לשרוף את גוף הכחוש שלה במבטו.
הוא התקרב אליה. צעדיו מאיימים כל כך.
"תעמדי מולי." הוא ציווה עליה. נעמדתי מלפני ליילה. אני אגן עליה. שיוציא את העצבים שלו עליי. לא עליה. "גברת אדוארד. כדאי לך לזוז אם את לא רוצה לחטוף." לא הגבתי. ישרתי מבט והמשכתי לעמוד זקוף כשלולה מאחוריי.
המבט המטורף הזה בעיניים שלו בער יותר.
"אין בעיה. כרצונך." הוא אמר, הידק את החגורה והצליף בבשרי.
אני חשבתי שאני מאבדת את ההכרה באותו רגע.
נשכתי את שפתיי עד דם כדי לא להוציא הגה מהפה. ידעתי שאם אשבר כולם כאן ישברו. העור שלי רתח מעוצמת המכה. הברזל של החגורה חרך את עורי, אבל המשכתי לעמוד. המשכתי להיות איתנה.
אין מצב שאני נותנת לו לעשות את זה לליילה.
הוא תפס אותי מהשיער ותפס גם את ליילה וגרר אותנו החוצה.
ליילה נפלה מספר פעמים אך זה לא הפריעה להמשיך לגרור אותה. לא אכפת לו לגרור גם גופה.
ניסיתי להיאבק אך ללא כל הצלחה. הייתי תשושה.
הוא הוציא אותנו אל מחוץ לשער והעיף אותנו כשק תפוחי אדמה על הרצפה.
"לא כדאי לכן לחזור לכאן עד שאתן מגיעות עם מספיק כסף!" הוא שאג עלינו. "תשיגו לכן ארוחת בוקר בפח." הוא ירק עלינו וחזר פנימה.
ליילה לא בכתה. היא כבר לא זוכרת איך עושים את זה.
חוק שני- אסור לבכות. אף פעם.
המבט של ליילה היה כל כך אבוד. האמת, שבתוכי הרגשתי שוב שזה הסוף שלנו. אבל צריך לשמור את האמת לעצמי ולהיות חזקה בשביל ליילה.
"ליילה אנחנו נהיה בסדר. אני מבטיחה לה." העברתי את ידי על פניה המלוכלכות.
הלכנו אל הברזייה הקרובה ושתינו מעט מים.
זה הולך להיות יום ארוך.
תוך כדי שליילה שתתה כבר דמיינתי מי עומד להיות האדם שאני הולכת לכייס ומה הולך להיות הסיפור כיסוי שלנו.
עדכנתי את ליילה בתכנון.
~נקודת מבט כללית~
זואי תכננה את כל הסיפור. אל המקום התקרב בחור שנראה בסביבות ה-30 לחייו.
השנים ברחוב ובמוסד לימדו את זואי לזהות דפוסי התנהגויות של אנשים.
בכל פעם שהייתה צריכה לכייס, ידעה איזה סוג אדם לבחור. מה תהיה התגובה שלו אם תיתפס, האם הוא רלוונטי, האם יש לו חושים חדים או לא.
זואי בחרה באדם פשוט. אדם מכובד ועשיר לא יתאים לתוכנית שתכננה.
ליילה נשכבה על הרצפה בפתאומיות.
"מישהו יכול לעזור לי? בבקשה!" זואי נכנסה לדמות. היא התיישבה על הרצפה והחלה לנער את ליילה.
הכיוס היום יומי לימד את ליילה וזואי להיות שחקניות שלא יביישו שום במאי בהוליווד.
זואי ידעה שהאדם הזה יגיע לעזרתן. וכך היה.
הבחור התקרב אליהן בריצה.
"מה קרה לה?" הוא שאל וניסה לגרום לליילה להגיב.
"א..אני לא יודעת, היא פשוט נפלה פתאום. בלי סיבה." היא אמרה והביטה בעיניו. היא רצתה להשיג את הרחמים שלו.
בזמן שהבחור התעסק עם ליילה וניסה לטפל בה, זואי ניצלה את ההזדמנות ותוך כדי בכי מזויף גנבה את הארנק שלו מהכיס האחורי.
זואי התכופפה שוב אל ליילה והסיטה את השיער מפניה. זה היה הסימן לכך שהצליח.
ליילה פתאום התעוררה.
"מה קרה?" היא שאלה והתרוממה.
"כנראה שהתעלפת." זואי אמרה. "תודה לך שעזרת לנו." היא אמרה וחיבקה את האיש הזר.
"כדאי שתנוחי ותשתי המון מים. השמש קופחת היום." הוא חייך והמשיך בדרכו.
כשהוא התרחק זואי הגניבה חיוך לליילה. הן הצליחו.
~נקודת מבט זואי אדוארד~
הושטתי לה יד והרמתי אותה מהרצפה.
"את כל פעם מחדש מפתיעה אותי עם המשחק שלך." אמרתי לה וחיבקתי אותה.
התקדמנו וחיפשנו את הקורבן החדש שלנו. אם הולך להיות חם היום- כדאי שנמהר.
בעודנו הולכות, התקרב אלינו בריצה בחור שזוף עם שיער שטני. בעודו רץ הוא נתקע בי חזק. הוא המשיך ללכת ולא הביט לאחור. תפסתי את הכתף שלי שכאבה מהחבטה.
הבטתי בו במבט מוזר והמשכנו ללכת. לפתע נעצרתי. נפל לי האסימון.
אני מכירה את השיטה הזו.
מששתי את הכיס שלי. הארנק לא שם. כייסו אותי.
הבטתי שוב לאחור בנער הזה. הוא ראה שקלטתי אותו. הוא התחיל לרוץ.
תפסתי את ידה של ליילה ורצנו בכל הכוח אחריו.
הוא היה מהיר אבל לא יותר מדיי. הצלחנו לצמצם את הפערים איתו.
הוא רץ במורד הרחוב, חתך דרך סמטאות ואנחנו אחריו.
במהלך הריצה נפלתי. המכנס שלי נקרע אבל לא היה אכפת לי. אין מצב שאני מאבדת את הארנק הזה. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה היום.
לפתע ראיתי אותו נעצר ומתנשף על יד אחוזה גדולה ומרהיבה. הוא השעין את גופו על ברכיו והתנשף.
נעמדתי מולו ושלפתי את האולר שלי.
"תביא לי את מה שלקחת לי." איימתי. הסבלנות שלי מאוד קצרה. האולר היה שלוף לכיוונו. אין לו לאן לברוח.
"אתן גרות פה קרוב?" הוא שאל. לא הבנתי מה הסיפור של הבחור הזה.
"תחזיר לי את הארנק." אמרתי את המילים לאט. הוא חייב להבין שאני רצינית. אני לא אהסס לפגוע בו.
"איך קוראים לכן?" הוא שאל. אני מודה שהוא הצליח לבלבל אותי.
"אני לא מבינה מה אתה מנסה לעשות כאן, אבל כדאי לך להפסיק עם זה ולהחזיר לי את הארנק. אתה מבין?" התקרבתי אליו יותר קרוב עם האולר.
"אוקי, אוקי." הוא הרגיש כבר מאוים. "אבל לפני שאני מחזיר לך אני חייב שתקשיבי לי." הוא אמר.
"אתה לא מבין מה קורה כאן?" שאלתי. הוא לא מפחד מזה שאני מאיימת עליו עם האולר? "אני לא חייבת לך כלום. תחזיר לי אותו." כבר התחלתי להתעצבן.
"תשמעי, אני גר כאן ממש." הוא אמר והצביע על הבית שמאחוריו. "אני ראיתי מה עשיתן בשביל להשיג את הארנק הזה. אני מאמין שאם עשיתן את זה אין לכן בדיוק לאן ללכ-" הוא אמר אך קטעתי אותו. בשלב הזה התקדמתי אליו עוד והאולר כבר ממש נצמד אליו.
"מה אתה מנסה להשיג?" בשלב הזה רתחתי. אם הוא ימשיך לדבר זה כבר יהיה הסוף שלו.
הוא התחיל להתנשף בכבדות. הוא נכנע לאחור. "תשמעי, אני רק מציע לכן להיכנס פנימה, לאכול ואחר כך תוכלו לחזור החוצה אם תרצו." הוא אמר.
העיניים של ליילה נצצו כשהיא שמעה את המילה לאכול.
שוב, היא כל כך תמימה.
"אתה צוחק עליי? אתה חושב שאני לא מכירה אנשים כמוך? זה התרגילים עכשיו של המשטרה?" גיחכתי.
חוק שלישי- לא לסמוך על אף אחד. מי שהכי אמין הוא הכי מסוכן.
"לא, בכלל לא. הפוך. אנחנו נעזור לך מול המשטרה." הוא אמר.
ליילה הציצה מבעדי. הבטתי בה. עיניה הרעבות מנסות לשכנע אותי להאמין לו.
"למה לי לסמוך עלייך? איך אני יודעת שאתה לא משקר?" שאלתי.
"כי כל הבית הזה מלא בנערים כמוכן. אני מבטיח. אנחנו לא נכריח אותך להישאר." הוא אמר. הבטתי בו מבט אחרון וחשדני. "נשאיר אצלך את האולר וברגע שתרצו ללכת, תלכו ואחזיר לכן את הארנק." למה לו לעשות דבר כזה? הורדתי לאט לאט את האולר ממנו, אבל השארתי אותו בידי בהיכון.
"איך קוראים לכן?" הוא התרומם ושאל בחיוך.
"אני ליילה וזו זואי."ליילה קראה בהתרגשות. הבטתי בה במבט זועף על זה שהיא סומכת על כל אדם.
"אני דילן." הוא אמר וחייך לליילה. "בואו, אחריי." הוא אמר ופתח את השער.
נכנסנו אל הבית. הבית היה מרשים הרבה יותר מבפנים.
נדהמנו מכל הצבעים של הבית. הוא היה נראה כל כך שמח. כל כך שונה מהמקום שאנחנו רגילות אליו.
"אני רוצה שתכירו את הבעלים של המקום. קנדיס וארצ'י," לפתע הסתובבו אלינו זוג. לקנדיס היה שיער שחור גלי בוהק ולארצ'י שיער שטני עד הכתפיים.
היו להם פנים טובות. את זה יכולתי לראות מרחוק.
הרבה זמן שלא ראינו אנשים עם חיוך רחב כזה.
חוק רביעי- לחשוד. לחשוד בכולם.