Dark Blood #פרק 2 – טריק ישן.

רצתי מהר אל הארונית כדי להניח בה את החפצים שלי ולהספיק מהר לחזור אל השיעור בזמן.
הסתבכתי קצת עם המנעול, היה קצת קשה לפתוח אותו. מוזר.
דלת הארונית נתקעה והפעלתי כוח רב כדי לפתוח אותה.
בסוף הצלחתי.
עוד לפני שהבנתי מה קורה סביבי נשפך עליי קמח מתוך הארונית.
עמדתי קפואה אל מול הארונית שלי. הקמח עוד מתפזר באוויר סביבי.
לא האמנתי שזה קרה לי עכשיו.
הסתכלתי מסביבי, רואה את כל התלמידים צוחקים. הצחוק שלהם מהדהד בתוך הראש שלי. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
נשכתי את שפתי התחתונה, מנסות למנוע מהדמעות להציף את עיניי ונכשלות.
בחיים לא הייתי מושפלת ככה.
בצעדים גדולים ובטוחים התקרבה אליי מישהי.
היא הייתה כל כך מאיימת. היא הייתה גבוהה ממני, רזה ממני ועם יותר בטחון ממני. עיניה סוקרות אותי במבט כל כך מזלזל. הרגשתי את הביטחון העצמי שלי צונח לרצפה כל עוד היא לידיי.
"ברוכה הבאה-" היא אמרה בחיוך מעושה. היא נעצרה כששמה לב שאין לה מושג אפילו איך קוראים לי.
המבט בעיניים שלי, מבעד לדמעות היה מסוגל לשרוף אותה בשניות. הדם שבעורקיי שצף וגעש. אני לא יודעת להסביר כמה אני רותחת כרגע.
אני עדיין מנסה להבין מה עשיתי לא נכון שזה מגיע לי? בעשרים דקות שאני נמצאת כאן השתדלתי כל כך לצמצם מגע, כמה שפחות להיתקל באנשים, לא ליצור קשר. למה זה קרה לי?
מאחורי הכתף שלה ראיתי את הבחור מהמסדרון ששאלתי אותו קודם היכן הכיתה. הוא עמד בדיוק באותה תנוחה, עם מבט חסר הבעה.
"אז איך קוראים לך? אני בריג'ט." היא שאלה וניקתה את הקמח מעל כתפי בהתגרות. היד שלה הוגשה לפניי ללחיצה.
לא הגבתי.
"אויש, אל תהיי כל כך קשוחה. אנחנו עושים את זה לכל תלמיד חדש." היא גלגלה את עיניה לנוכח התגובה שלי. אספתי מהרצפה את הדברים שנפלו מידיי. "מקסימום אבאל'ה שלך יכול לקנות לך ארונית חדשה או אולי אפילו לשכור מנקה שתנקה את הישן." היא אמרה בהתגרות.
זהו זה היה מספיק להיום.
כל החששות שהעברתי עם עצמי היום במראה לא היו קרובים למה שקרה לי.
יצאתי בריצה מהמבנה.
התיישבתי על ספסל הבטון הקר שבמגרש הספורט בחוץ.
עוד בדרך לכאן הדמעות יצאו אחת אחרי השנייה מבלי שיכולתי לשלוט בהן.
אני מוצפת כל כך הרבה רגשות ולא יודעת איזה רגש תופס אצלי יותר מקום.
אני בתמימותי חשבתי שאולי לא יהיה כל כך נורא לחזור לכאן, ככה באמצע החיים. ניסיתי למכור לעצמי שאולי לעבור בית ספר באמצע השנה יכול להיות אתגר מעניין עבורי. מעניין אותי איזה חלק בי קנה את השקרים האלו?
"הנה את," שמעתי קול מוכר. קול שלא שמעתי הרבה זמן. "שמעתי את מה שקרה. חיפשתי אותך בכל המבנה. הייתי צריך לנחש שתגיעי לכאן."
זה היה נייל, החבר הכי טוב שלי.
חבר הכי טוב זו הגדרה שממעיטה בערך החברות שלנו.
הוא החצי השני שלי. הוא בעצם אני.
אנחנו יודעים הכול אחד על השניה.
הרבה זמן לא ראיתי את נייל. הקשר שלנו התנהל בעיקר דרך שיחות וידיאו אבל עדיין זה לא הזיק לחברות שלנו.
הוא כל כך שמח כשאמרתי לו שאנחנו עוברים חזרה לאנגליה.
הייתי רוצה כל כך לקפוץ עליו בחיבוק אחרי שלא ראיתי אותו למעלה מחצי שנה, אבל מה שקרה לי קצת גדול יותר מהרצון שלי לחבק אותו.
הרמתי את מבטי אליו. הוא השעין את משקל גופו על ברכיו, מתנשף מהחיפושים שלו. "וואו מה קרה לך?" הוא פלט צחוק חנוק כשראה את פניי המלאות בקמח. כשראה שאני לא צוחקת יחד איתו הוא הרצין את פניו.
"בריג'ט הזו. זה מה שקרה." גלגלתי את עיניי.
הוא נאנח בכבדות, מבין במה מדובר. "מה היא עשתה לך?"
"אתה באמת צריך שאני אסביר לך מה היא עשתה לי?" הצבעתי על גופי המלא בקמח.
"ליאן, אל תתרגשי. ככה זה עם בריג'ט. היא עוברת מקורבן לקורבן. היום זו את מחר זה מישהו אחר." זה אמור להיות מנחם?
"אתה רציני נייל?" אמרתי ושילבתי את ידיי בהתנגדות.
"עדיף לזרום עם זה מאשר להילחם בזה. תאמיני לי. הניסיון הוא מר."
"למה המנהל לא מתערב? למה כולם שותקים לזה?" ניסיתי למצוא פיסת תקווה להיאחז בה בכל הסיפור.
"מי? האבא החורג שלה?" הוא גיחך לניסיונות הנואשים שלי לתקן את המצב.
נייל תמיד אומר לי שהצורך הזה שלי כל הזמן להיות 'לוחמת צדק' ולהילחם במצבים קיימים זה הדבר הכי טוב שיש בי והדבר הכי רע שיש בי.
"אוף. אני פשוט לא מאמינה שזה קרה לי. העיקר אני חשבתי שאולי אני אוכל להתחיל כאן משהו טוב, כמעט כמו שהיה לי באירלנד." הרגשתי את המחנק בגרוני שוב עולה. אני מתענגת בזיכרון שלי על הימים הטובים שהיו לי בבית
שהשארתי מאחור. הדמעות רוצות לצאת שוב אבל אני לא מאפשרת להן. "אני כזאת טיפשה שחשבתי ככה."
"היי, אל תגידי את זה." הוא העביר את שיערי שנפל על פניי אל מאחורי האוזן שלי. הרבה זמן שלא הרגשתי את המגע החמים והאוהב שלו. התגעגעתי לזה כל כך. "את עוד תראי שיהיה לך כאן טוב."
"איך יהיה לי טוב אם ככה היום הראשון שלי נראה?" נאנחתי בתסכול.
"אני עדיין לא הייתי חלק מהיום שלך." הוא מחייך אליי ומצליח לנחם אותי. היד שלו מושטת לפניי כדי להרים אותי מהספסל.
"התגעגעתי אלייך אידיוט." צחקתי ותפסתי בידו.
מזל שיש לי את נייל.
–
השיעור נגמר מהר יותר משחשבתי. האמת שהוא עבר בצורה חלקה, בלי תשומת לב מיותרת לכיווני.
הספקתי לנקות את עצמי לפני השיעור, לסדר את עצמי כאילו דבר לא קרה.
התלמידים בכיתה באו להתפזר ולחזור לעיסוקיהם אבל שני נערים קמו במהירות וחסמו את דלת הכניסה.
נער שלישי עלה על הכיסא בקדמת הכיתה כדי למשוך את תשומת הלב של כולם וקרא להם להקשיב למה שיש לו לומר.
ככה עושים כאן בכל הפסקה?
"כמו שכולנו יודעים, המסיבה של סיום הסמסטר תהיה ממש בעוד כמה ימים-"
"עוד פעם עם המסיבה הזו? חשבתי שמיצינו כבר שנה שעברה." מישהי קטעה את דבריו, מביטה בחברותיה לאישור והן מהנהנות בהסכמה.
"לא, בנות יקרות, " עיניו נצצו מהתרגשות. "המסיבה השנה לא תהיה כמו כל המסיבות שהכרתם. אני מבטיח לכם. המסיבה הולכת להיות במועדון הכי שווה בכל אנגליה והחלק הכי טוב זה שהחל מחצות אלכוהול חינם!" כמה עיניים נפערו לרווחה ובהתרגשות כששמעו את המילים אלכוהול וחינם.
ניסיתי כל כך להסתיר את הפרצוף הנגעל שלי. אני לא מצליחה להבין כמה שטחיים אפשר להיות שאלו הדברים שמרגשים אותם.
חיכיתי שיסיימו את מה שיש להם להגיד וישחררו את כולנו.
אני כל כך לא הולכת להגיע למסיבה הזו.
"אז ככה, אתם כבר יודעים. יום שישי בשעה 22:30 כולם שם. תמצאו לכם בן/בת זוג. שיהיה מעניין." הנער השני פתח את הדלת וכולם יצאו החוצה.
מסגנון האנשים שנתקלתי בהם בבית הספר הצלחתי להבין איך מסיבות כאן נראות-
בנים ובנות שיכורים, רוקדים בפראות וצמוד לצלילים של מוזיקה זולה, מנצלים את כל המסיבה ואת העבודה שההורים שלהם לא רואים אותם ועושים כל מה שאסור להם בבית. גועל.
גם אם ישלמו לי לא אגיע לשם.

~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
אני מחפש עם עיניי ברחבי בית הספר את ריי שחמק מהכיתה מבלי ששמתי לב.
הוא עמד בפינה, דיבר עם כמה מהחברים שלו.
הרמתי ידי, קורא לו לבוא. הוא התקדם אליי.
"מה קורה?" הוא שאל, טופח על השכם שלי. התקדמנו יחד אל היציאה מהמבנה.
"יש חדש לגבי דארן?" שאלתי
הוא הסתכל ימינה ושמאלה, מוודא שאף אחד לא שומע אותנו מדברים.
"שמעתי שהולכים לכבות אותו לארבע מאות שנה." הוא לחש.
"סוף סוף. היו צריכים לעשות את זה עוד לפני מאתיים שנה, לפני שהוא הצליח לסובב באצבע הקטנה שלו את ג'ספר." נאנחתי.
"אתה קצת מגזים אחי, ארבע מאות שנה זה מוגזם." הוא אמר. "עדיף כבר למות." "אולי ככה הוא לא היה הורג את מארק וגרייס, וכמעט חושף את כל הערפדים בלנקסטר." הוא לא הגיב. הרגשתי שהוא איבד את הקשב מהרגע שיצאנו החוצה.
"את מי אתה חושב להזמין למסיבה?" הוא שאל, מתעלם לחלוטין מנושא השיחה הקודם. הוא סקר את פניי וכשגילה את הבעת הפנים שלי הוא הביט בי המום. "רק אל תגיד לי שאתה מתכוון ללכת לבד."
גלגלתי את עיניי כששמעתי את השטויות שיוצאות מהפה שלו.
הוא תמיד מתעסק בדברים כל כך מטופשים וחי מהמסיבות האלו.
"מה גורם לך לחשוב שאני בכלל מתכוון ללכת למסיבה המטופשת הזאת?"
"אוי תעשה לי טובה, אתה עדיין ממשיך לשחק אותה הבחור המתבודד?" הוא צחק ודחף אותי. "אני מבין שאתה לא מחפש לקבל קצת. את תמות לבד." הוא אמר, מפנה את תשומת ליבי אל חבורת בנות שנראה שהביטו בנו מרחוק.
כשהסתכלנו אליהן הן החלו לצחקק.
אני שונא כאלו.
"אני לא צריך ללכת למסיבה כדי לקבל." חייכתי אליו חיוך מתגרה.
"תזכיר לי מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה לך? פשוט האבק שמצטבר לך בתחתונים קצת סיקרן אותי."
"בן זונה." צחקתי ודחפתי אותו חזרה.
"בכל אופן חשבתי להזמין את החדשה." הוא אמר והצביע על בחורה קטנה מרחוק. היא ישבה על ספסל, לבדה עם כמה מחברות.
"זאת עם הקמח?" פלטתי צחוק חנוק. אני וודאי הוזה. הוא הנהן בפשטות והמשיך להביט בה ארוכות.
"ריי? זה אתה? תסתכל על עצמך, איפה המודעות שלך? אתה מסוגל ליותר."
השתדלתי לא לגמגם מההלם. הם שני קטבים והם שונים קיצונית אחד מהשנייה.
"לא יודע, משהו בה מסקרן אותי. אתה לא מת לדעת מה יש מתחת לחצאית המוזרה הזאת?" הוא נושך את שפתו התחתונה ואני מתאפק לא להקיא.
"אתה לא מכיר אותה בכלל. היא נראית לי כמו תסביך." אני מנסה לעצור אותו לפני שהוא יעשה שטויות. יש לו נטייה לזה. "נראה לך שדבר כזה הולך למסיבות?"
איך אתה יודע שהיא לא מתאימה? עדיין לא דיברתי איתה. אני משוכנע שמאחורי כל בחורה כזאת, ביישנית ומנומסת מסתתרת חיה."
"הלוואי והייתי מצליח להבין את ההיגיון העקום שלך." אמרתי ופלטתי אנחת ייאוש.
"בינתיים ההיגיון העקום שלי הציל לנו את התחת לא פעם אחת." גלגלתי את עיניי. כשריי רוצה משהו, אין עם מי לדבר. "בוא איתי," הוא משך בידיי לכיוונה.
"ללוות אותך לשירותים אחר כך?" ליטפתי את פניו תוך כדי שאני נגרר אחריו.
"תהיה בשקט ותלמד ממני. אני הולך לעשות עליה טריק ישן. אין אחת שלא נפלה בקסם הזה." ריי הרצין את פניו, ניער את גופו והתכונן למפגש איתה.
ריי חיכה עד שתקום ממקומה. אחרי כמה רגעים היא באמת קמה והחלה לאסוף את החפצים שלה.
הוא הגניב לי חיוך ממזרי והתקדם לכיוונה.
אני בלית ברירה נשענתי על העץ והקשבתי לכל הסיטואציה.
הוא יצר מצב שבו הם התנגשו אחד בשנייה. היא הפילה את המחברות שהיו לה והתכופף לעזור לה.
"איכס." סיננתי בשקט. ככל זה יותר נדוש, יותר דביק ככה זה יותר ויותר ריי.
"אני מצטער," הוא אמר תוך כדי שאסף את החפצים שלה.
"אם כבר אני מצטערת, אני לא שמתי לב." היא אמרה וידיה מחפשות משהו על הדשא מסביבה. "אתה רואה במקרה קופסא של עדשות בצבע לבן? אני עיוורת בלעדיהן."
"כן, הנה." הוא הרים את הקופסה מהרצפה.
"תודה," היא חייכה חיוך נבוך.
"את בטוחה שלא תיפלי?"
"כן, נדמה לי שאני אסתדר. תודה." היא חייכה והלכה.
ריי עמד במקומו, מביט בה מתרחקת ממנו. היא לא נפלה בקסם.
הוא הביט בי במבט המום ומבולבל. לא יכולתי שלא לצחוק עליו.
אבל בתוכי קשה לי להאמין שהוא יוותר לה בכזאת קלות.
היא לא הספיקה להתקדם יותר מדיי וכבר כמעט מעדה שוב.
ריי רץ אליה במהירות ותפס אותה לפני שהספיקה ליפול
"זה יכל להיות ממש מביך." היא צחקקה במבוכה. "אני פשוט צריכה מראה כדי לשם את העדשות," היא הסבירה.
"תני לי לעזור לך." הוא אמר והגיש את ידו על מנת שתביא לו את העדשות.
"אתה יודע איך?" היא שאלה בהיסוס והוא הנהן. "אוקי, בזהירות." הוא שם עדשה אחת על עין שמאל שלה והיא סדרה אותה.
מה שקורה שם זה סצנה רומנטית? זה אמור לגרום לה לרצות אותו? או להיפך?
הפרצוף שלי שוב מתעוות בגועל. זה הולך ומדרדר.
"אני מקווה שזה לא מגעיל אותך." היא אמרה, כאילו יכלה לקרוא את המחשבות שלי.
"זה בסדר. עשיתי דברים יותר גרועים מזה." הוא צחקק ושם לה את העדשה השנייה. היא מצמצה מספר פעמים על מנת לסדר את העדשות בתוך עיניה.
"תודה. אין לך מושג איך עזרת ל-" קולה הלך ונגדע כשראתה לפתע את פניו של ריי בבהירות.
זהו. היא בכיס שלו.
"אם כבר עזרתי לך ואנחנו באותה הכיתה, כדאי שאני אציג את עצמי כראוי." הוא חייך בפלרטטניות "ראיין, אבל תקראי לי ריי." הוא הושיט לה את ידו ללחיצה.
הוא חי בשביל הדביקות הזאת.
"ליאן," היא חייכה בביישנות ולחצה את ידו. הוא נישק את ידה.
אני באמת מתאמץ לא להקיא מהתפתחות השיחה שלהם. זה מגעיל ודביק יותר מהציפיות שלי.
"האמת שרציתי לשאול אותך משהו." הוא אמר, מגרד במצחו. "חשבתי אולי.. כאילו רק אם את רוצה.. את ממש לא חייבת.. אם את רוצה לבוא איתי למסיבה בשישי?" הוא שאל.
אני מכיר את התרגיל הזה.
הוא קולט את האופי שלה, קולט מה הסגנון שהיא מתחברת אליו והופך להיות כזה. הוא יודע איך להתאים את עצמו לכל בחורה.
הוא עושה את זה כבר מאה חמישים שנה.
עכשיו הוא בתפקיד הבחור הביישן והמנומס.
לא אשקר שיש בו צד כזה, אבל לא צד שאני נחשפתי אליו.
"האמת שאני לא בדיוק התכוונתי ללכת למסיבה הזו. אני לא בדיוק טיפוס של מסיבות." גם היא עברה לגרד בעורפה במבוכה.
ריי העביר את המבט שלו אליי. כיוונתי אליו אצבע משולשת בחיוך מנצח.
"לא צריך להיות טיפוס של מסיבות כדי לבוא למסיבה," לא נראה שהוא מתכוון לוותר עליה בקלות. במיוחד לא אחרי ההתגרות שלי.
"אני לא כל כך-" היא אמרה במבוכה.
"קדימה נו," הוא אמר במבט מתחנן. "יודעת מה? נעשה ככה- ברגע שתרצי לחזור אני מחזיר אותך ואני מבטיח שאף אחד לא יתקרב אלייך וגם לא לשתות. מה אומרת?" כל זה בשבילה? נו באמת. אתה מוכרח להיות ציני.
היא הביטה בו, בוחנת אותו ובוחנת את ההצעה שלו.
"יודע מה? אני מוכנה." היא אמרה כשחיוך קטן יוצא מבעד לשפתיה. "נהיה בקשר." היא אמרה והלכה.
הוא התקרב אליי תוך כדי שהפעם הוא מכוון אצבע משולשת אליי.
"אתה אובססיבי." צחקתי וטפחתי על השכם שלו.
"זה הולך להיות שווה את זה."

~נקודת מבט נייל (ג'יימס) הורן~
"תקשיב, אז פשוט תדבר איתי בערב ואני כבר אעדכן אותך אם אני מגיע או לא." אמרתי לג'ו לפני שהלך לכיתה. לפתע ראיתי את ליאן נעמדת על ידי.
"אתה לא מבין מה קרה!" היא קראה בהתרגשות. היה נראה שאם אני לא אחזיק אותה היא תתחיל לרחף מאושר.
"יופי שאת פה. בדיוק עמדתי לחפש אותך, רציתי לשאול אותך משהו." אמרתי.
החיוך הטיפשי והגדול שהיה מרוח על הפנים שלה היה שווה התייחסות.
"מה קרה לך שאת שמחה ככה?" החיוך שלה הדביק אותי וגרם לי לחייך למראה שלה. הזוי איך המצבי רוח שלה מתהפכים ככה במהירות.
"ראיין הזמין אותי למסיבה!" היא קראה בהתרגשות והחיוך שהיה על פניה רק גדל.
באותו רגע קפאתי במקום. הפה שלי נפער בפליאה.
"מה?" זה הדבר היחידי שהצלחתי להוציא מהפה שלי. המילים שלה לא מסתדרות בהיגיון בראש שלי.
אני לא מאמין. לא מצליח להאמין שהיא הולכת איתו למסיבה.
אני לא מאמין שמכל הבנות דווקא ליאן נפלה ברשת שלו. מה הוא מחפש בה בכלל? היא כל כך שונה ממנו.
הרגשתי את הדם שלי רותח, אבל השתדלתי להשאיר את הבעת הפנים שלי יחסית רגועה.
"מה זאת אומרת מה? אתה לא שמח בשבילי?" היא שאלה מבולבלת לאור התגובה שלי. "היום הזה הולך ומשתפר!" אין לה מושג לאיזה בור ללא תחתית היא נפלה.
"ליאן, אני אומר לך בכנות. הוא לא הטיפוס בשבילך."
"דווקא הוא לא נשמע לי ככה." היא משכה בכתפיה, מבטלת את דבריי.
"תעשי לי טובה, אני מכיר אותו קצת יותר מהחמש דקות שלך וקל וחומר שאני מכיר אותך כמו את כף היד שלי. אני אומר לך, הוא לא בשבילך. הוא צרות מהלכות." העברתי את ידי בשיער בעצבנות.
מעבר לכעס שלא אני זה שילך איתה, אני גם דואג לה.
"הוא ממש נחמד, מנומס. זה לא הרושם שקיבלתי ממנו." היא התעקשה.
להתווכח עם ליאן זה דבר כל כך חסר טעם כשהיא נעולה על משהו.
זהו, היא שלו.
איך אני אצליח לעצור את המבט החולמני הזה שלה?
"תעשי מה שאת חושבת." טפחתי על ירכי תוך כדי שאני פולט אנחה כבדה.
"למה אתה כועס עליי?" היא שאלה מבולבלת. איך את יכולה להיות כל כך עיוורת?
"אני לא כועס." הסתייגתי ושילבתי את ידיי בהתנגדות.
"אז ידידי היקר, ארשה לי נא לספר לך על עצמך. כשאתה עצבני אתה נוהג לשחק עם אצבעותייך ונהיה לך חם. הנני טועה?" היא אמרה בקול סמכותי.
זה בדיוק מה שקרה עכשיו. גלי חום תקפו אותי וגרמו ללחיי להאדים והיא תפסה אותי משחק עם האצבעות שלי.
"אני לא עצבני. אני רק קצת מודאג," שיקרתי. אני רותח.
"ממה אתה מודאג?"
"א..אני דואג מהכול, זה כמו שאחותי הקטנה תצא איתו."
אידיוט.
אחותך? ברצינות?
מחשבה אחרת ניחמה אותי שגם אם אני אצעק לה את כל מה שאני מרגיש היא לא תקלוט.
"אז אחי הגדול יכול להירגע. אחותו הקטנה כבר לא כל כך קטנה." היא הניחה את ידה על החזה שלי, מביטה בי מלמטה במבט התמים שלה, עם עיניה החומות והטובות שאפשר לצלול בהן. איך אפשר לכעוס עליהן?
היד שלה שמונחת עליי משתקת אותי וגורמת למחשבות שלי להתאפס.
"היית רוצה. את תמיד תהיי כזו."
אין סיכוי בעולם שאני מסיר את העיניים שלי ממנה לרגע במסיבה.